בחנו את עצמכם: מה משותף ליבשת אנטארקטיקה ולמדבר סהרה? כמה אחוזים מכמות הקרח העולמית מכסים את אנטארקטיקה? כמה תושבים יש ביבשת? כמה עצים? דובי קוטב? כספומטים?

תכלית בתחתית: נתחיל מהעובדות הידועות ביותר – או כך לפחות חשבתי עד שיותר מדי אנשים הניחו שאני נוסעת לאלסקה או לקוטב הצפוני. אנטארקטיקה היא היבשת הדרומית ביותר בכדור הארץ, היא תופסת את תחתית הגלובוס, ובה נמצא הקוטב הדרומי. בניגוד לאזור הארקטי, שנמצא סביב הקוטב הצפוני, וכולל שטחים באלסקה, קנדה, נורבגיה, רוסיה וכן הלאה. מכאן שמה: "אנט-ארקטיקה", כלומר, הפוך לאזור הארקטי.

קרח מכאן ומכאן: יבשת אנטארקטיקה גדולה יותר מאירופה, יותר מארצות הברית ויותר מאוסטרליה. עם זאת, יותר מ-98% מאדמתה מכוסה בקרח. עובייה של כיפת הקרח שמעל היבשת מגיע לשני קילומטרים ויותר. כמה קרח בדיוק? 90% מכמות הקרחונים העולמית. כדי שתנסו לתפוס את גודל הנתון הזה, אספר לכם ש-9% נוספים נמצאים בכיפת הקרח של האי גרינלנד בצפון הכדור. זאת אומרת שכל יתר הקרחונים בעולם כולו – קרחונים אדירים באלסקה, בהרי האלפים, בקנדה, בהרי ההימלאיה, על פסגת הקילימנג'רו ושדות הקרח העצומים באופן מטמטם חושים בהרי דרום אמריקה – כל אלו ביחד הם רק אחוז אחד בודד.
ואם זה לא מספיק מרשים, בחורף (כלומר, בקיץ שלנו) הים סביב אנטארקטיקה קופא לחלוטין, והיא מכפילה את שטחה, עד שהכל מתמוסס בחזרה בקיץ הבא.

שוברת שיאים: זו היבשת הקרה ביותר (נמדדה בה הטמפרטורה הקרה ביותר בכדור הארץ, -89.2 מעלות), הגבוהה ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר, הקרחון הכי ארוך (700 ק"מ, יותר מפלורידה!). היא גם היבשת היבשה ביותר. אנחנו תופסים את המושג "קור" כמלווה במטחי גשם ארוכים, אבל באנטארקטיקה יש מעט מאוד משקעים. למעשה, יש בה כל כך מעט גשם עד שהיא בכלל מוגדרת כמדבר. כן, כמו הסהרה, רק עם קרח במקום חולות ופינגווינים כתחליף לגמלים.

פינגווין VS דוב: הנה עובדה שתמיד ממשיכה להפתיע אנשים – אין דובי קוטב באנטארקטיקה. בכלל, אף לא אחד. הם חיים הרחק בצפון כדור הארץ, באזור הארקטי. לעומת זאת, בקוטב הצפוני אין פינגווינים. למעשה, פינגווינים חיים אך ורק בחצי הדרומי של הגלובוס (ולאו דווקא במקומות קפואים: יש מינים שחיים באוסטרליה, בדרום אפריקה ובאיי גלפגוס). מה ששמעתם. בניגוד לטעות הנפוצה, פינגווינים ודובי קוטב נפגשים אך ורק בסרטים מצויירים.
ידיד שלי טען שהסיבה לריחוק בין שני המחנות הוא כי הפינגווינים ניסו לברוח הכי רחוק שאפשר מאימת דובי הקוטב. אני טוענת שזה ההיפך. אולי צריך להפגיש נציגים נבחרים בחדר סגור ולברר את הסוגייה. זו יכולה להיות תוכנית ריאליטי מצוינת (אני דורשת אחוזים).

חי, צומח: בהיעדר דובי קוטב, עולם החי של אנטארקטיקה מורכב בעיקר מפינגווינים, ציפורים ועופות מים נוספים וכלבי ים, שמבלים חלק ניכר מזמנם בחוף ובים או באוויר. השמנים בחבורה הם הידרורגה נמרית (כלב ים רצחני במשקל של יותר מ-300 קילו) ופיל ים (הזכר תופח לגודל של 4 טונות). החיה היבשתית הגדולה ביותר היא "בלגיקה אנטארקטיקה" – יבחוש משולל תעופה בגודל 12 מ"מ. אם היו לו כנפיים, הרוחות העזות היו מעיפות אותו תוך שנייה לקיבינימט.
אנטארקטיקה היא היבשת היחידה בעולם שאין בה ולו עץ אחד, ואפילו לא שיח. יש כמה חזזיות, טחבים ואצות, שני פרחים מיניאטורים שאפשר לבחון תחת זכוכית מגדלת, וזהו בערך.

זוהר בקרח: תופעת הזוהר הצפוני המפורסמת קיימת גם באנטארקטיקה, אם כי שם היא כמובן נקראת "זוהר דרומי" (אורורה אוסטרליס). בניגוד לתיירות הזוהר הצפוני בקנדה, באלסקה וכו', לאנטארקטיקה אי אפשר לקפוץ לביקור באמצע החורף, ולכן רוב הנהנים מהתופעה היפהפייה הם פינגווינים קיסריים.

אזרחי העולם התאחדו: על פי אמנה בינלאומית מ-1959, אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שלא שייכת לאף אומה, אסור לערוך בה פעילות צבאית מכל סוג, והיא כולה מוגדרת כשמורת טבע ואתר מדעי לטובת כלל האנושות.

זה לא היה ביתי: אפס עצים, אפס דובי קוטב – מתחילים להבחין בדפוס? אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שאין בה, ומעולם לא היו בה, תושבים. אסקימוסים? איגלו? חפשו בקוטב הצפוני, לא כאן. למעשה, אנטארקטיקה היא כל כך נידחת, קשה למחייה ועויינת, שרק ב-1820 ראו אותה בני אנוש לראשונה, ועברו עוד כמה עשורים עד שמישהו הצליח להניח עליה רגל (לקוטב עצמו הגיעו לראשונה לפני פחות ממאה שנה, ב-1911). לנשים זה אפילו לקח יותר זמן, ורק ב-1935 דרכה האישה הראשונה על היבשת.
האנשים היחידים שמתגוררים ביבשת הם מדענים מתחלפים שעובדים בתחנות המחקר השונות הפועלות בה. רובם המכריע ממהר לשוב הביתה עם הסימן הראשון לבוא החורף (שמביא איתו חשיכה מוחלטת של כמה חודשים), אז יורדת האוכלוסייה ביבשת לכדי פחות מאלף.

דברים משונים שמצאנו בקרח: תחנות המחקר עוסקות בשלל נושאים – אוקיינוגרפיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה, חקר החור באוזון שנמצא מעל היבשת, וכן הלאה – אבל פה ושם יש תגליות יותר יוצאות דופן.
אחת המשימות המדוברות ביותר בעיתונות השנה היתה של משלחת ניו זילנדית שחפרה מהקרח ארגזים של וויסקי נדיר מתחילת המאה שעברה. את הוויסקי הביא ליבשת חוקר הארצות המהולל ארנסט שקלטון ב-1908, כדי לחגוג את כיבוש הקוטב הדרומי. לצערו, לקוטב הוא לא הצליח להגיע, והבקבוקים הופקרו מאחור. התגלית עוררה התרגשות רבה, מאחר והמתכון לסוג הוויסקי הנ"ל אבד עם השנים, ומבשלת הבירה הודיעה שתשמח לשחזר את "המשקה ששתה שקלטון הגיבור" אם תקבל לידיה דגימה מתכולת הבקבוקים. למרבה הבאסה של שתייני העולם והמשלחת עצמה, כנראה שחוקי אנטארקטיקה אוסרים על הוצאת דגימה מהיבשת וגם על לקיחת שלוק מהמוצג ההיסטורי על ידי החופרים.
עוד תגליות מוזרות במעבה הקרח מהעונה הנוכחית: חבילת חמאה בת 110 שנה שהשתמרה בקרח, וחלקים מהמטוס הראשון שהגיע אי פעם אל היבשת, שהיה שייך למשלחתו של דאגלס מוסון מ-1912. בחלק מאמצעי התקשורת שסיקרו את התגלית האחרונה שכחו לדווח שאותו מטוס חלוצי לא טס מעולם מעל אנטארקטיקה. למעשה, הוא התרסק עוד לפני שהאונייה הפליגה ליבשת, ולכן מוסון עקר את כנפיו ולקח רק את גוף המטוס, מתוך מחשבה להשתמש בו כטרקטור לסחיבת ציוד. זה לא עבד. המנוע קפא במהרה ומת. בקיצור, לא פלא שהגרוטאה נזנחה תחת השלג…

המוסד הסגור: בחורף האנטארקטי אין יוצא ואין בא ליבשת. תחנות המחקר נכנסות לבידוד מוחלט בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס ובחשיכה ארוכה. זה לא פיקניק. בני האדם הראשונים שחוו את החורף האנטארקטי היו חברי משלחת אומללה בראשותו של אדריאן דה גרלש ב-1898, ולא מרצונם. הספינה שלהם פשוט נלכדה בין קרחונים, והם לא נהנו מההישג הראשוני הזה. הם חלו, סבלו מכוויות קור, יצאו מדעתם, אחד נפטר ואחר החל באמצע הלילה לצעוד על הים הקפוא בטענה שהוא הולך ברגל בחזרה הביתה לבלגיה (בכלל, זו היתה משלחת מוטרפת למדי, אולי ארחיב יותר אודותיה בעתיד).
מאז היו רבים שחזרו על החווייה מרצונם החופשי, בהם החוקרים שנשארים בחודשי החורף הארוכים בתחנות המחקר. צריך להיות אדם… ובכן, מיוחד, אני מניחה, בשביל זה. לא כל אחד עומד בחוויה בשלום. אחד הסיפורים המפורסמים הוא על תחנת אלמירנטה בראון הארגנטינאית שנשרפה כליל בידי רופא התחנה, שקיווה שזו תהיה עילה מספיק טובה לפנות אותו בנוהל חירום מהיבשת הארורה.
לחיות באנטארקטיקה זה קצת כמו לגור בתחנת חלל, וכך התהוו בה מנהגים משונים למדי. אחד המפורסמים שבהם הוא מסורת "מועדון ה-300" של תחנת אמונדסן-סקוט הממוקמת בקוטב הדרומי. כדי להתקבל למועדון עליך להיכנס לסאונה לוהטת לבוש במגפיים ותו לא, ולאחר שספגת את החום לשעוט אל הקור באוויר הפתוח (מינוס 70 מעלות בערך), להקיף בריצה את המוט שמסמן את מיקום הקוטב ולשוב בחזרה. למה "מועדון ה-300"? כי זה ההפרש במעלות פרנהייט בין חום הסאונה לקור האנטארקטי. בררר.

מקבלים כרטיס אשראי? נחזור לשאלה בפתח הפוסט: עכשיו אתם יודעים שבאנטארקטיקה אין דובי קוטב, אין עצים, אין תושבים ואין סוסים שמדברים עברית (תסמכו עליי, חיפשתי). וכספומטים? התשובה מפתיעה: יש. שניים.
בסיס מקמורדו האמריקאי הוא תחנת המחקר הגדולה ביותר ביבשת – כאלף איש בקיץ, שמצטמצמים לכ-300 בחורף. במקום יש פאב וחנות קטנה, והעובדים יכולים לנכות את הוצאותיהם מהמשכורת. אך כצפוי, לאמריקאים חובבי הקפיטליזם זה לא הספיק. ב-1997 הותקן הכספומט, ולצדו עמדת כספומט שנייה כגיבוי. הכספומטים פועלים באמצעות לוויין, אם כי כפי שניתן לשער, עובדי הבנק לא טורחים לעבור חצי עולם כדי למלא אותם בשטרות, ולכן האמריקאים פשוט ממחזרים את מלאי המזומנים בתחנה שוב ושוב. לא ברור מה הפואנטה בכך, אבל נו, לפחות עדיין אין שם סניף של מקדונלדס.

בפרק הבא, בהמשך השבוע: פינגווינים! עצירה בתחנה הראשונה בדרך, במערב איי פוקלנד, שם פגשנו את מין הפינגווין הראשון מתוך שבעה במסע.