איפה הם כל אותם האנשים שפגשתי בנדודיי בעולם? לאן הובילה אותם הדרך שלהם לאחר שהתפצלה מזו שלי? לאן הם המשיכו? מה שינה המסע בתוכם? מה קרה איתם?
האם ג'ין הגשימה את החלום לפתוח חווה חקלאית במולדתה, קוריאה? האם דייויד הלך בעקבות הפנטזיה הביתה לטרינידד וטובגו להקים את מסעדת השף עליה חלם? לאן התגלגל ניר מקיבוץ מעברות שטיפס איתי בהרי קנדה ובזכות סיפוריו נסעתי לניו זילנד? או עופר מפרדס חנה, שחצה את צפון לאוס בסירת משוטים עם צח, שני שותפיי לחדר בוואנג ויאנג שלהם אני חבה את שם הבלוג הזה? וג'ני מגרמניה, חברתי המופלאה ששוב ושוב נפגשו דרכינו בפסיפיק? איך נראית החווה של משפחת הוקינס שאימצה אותי, טרמפיסטית עייפה, עשור אחרי שהתחילו לבנות אותה בכביש שבקצהו משתרע יער גשם? וריקי מיפן, שישב איתי מדי לילה על מרפסת הצופה לחוף הזוהר לאור ירח בזנזיבר, ודיברנו עד אור הבוקר על מוזיקה ומסעות, ותכננו לקנות ואן גדול ולנסוע למכור פנקייקים בפסטיבלי רוק בצפון אמריקה?

לאמא לא נשאר עוד כוח
ואבא לא ידע מה לומר
ביום שהחלטתי לברוח
הלב כמעט נשבר
אבל הכל בער
כן, הכל בער, ולי חיכתה הרכבת

שיר הנדודים האהוב עלי פותח את אחד האלבומים הקרובים ללבי בעולם. אף אחד לא העביר את ההרגשה המדויקת הזו כמו אהוד בנאי. במשפטים פשוטים וקצרים כמו הקדמות לסיפורים, בתנועת רוח חלקה שזורמת בין כל החוויות שמרכיבות מסע אמיתי: האש הבוערת בהתרגשות ובדחיפות של הרכבת הראשונה, הבריחה, מפגשים אנושיים בפאבים אפלוליים, משפטים קטנים של חוכמת הדרך שנחרטים בראש, משב הרוח הצלול שמגרה את הסקרנות לברר מה נמצא מעבר לאופק, החיפוש והמציאה של משהו אחר לגמרי ממה שחיפשת, המשברים לעומת הרגעים שבהם הכל כמו קורה מעצמו, להמשיך לבד כשנאחזים בתקווה שהמסע יוביל אותך למקום הנכון. ודייגו.

אהוד לא מספר הרבה עליו, אבל מצליח לתאר במעט שורות את אחת הדינמיקות המופלאות של מסע: דייגו מייצג את אותם אנשים זרים שאתה פוגש בניכר והיכרותכם נמשכת שבוע, שבועיים, יומיים, לפעמים רק שעות ספורות, אבל בפרק הזמן הקצר הזה נדחסת אינטימיות של חיים שלמים ונוצרת חברות אמיצה לאותם רגעים משותפים. גם אם תמשיך ללכת, לעולם לא תפגוש אותם שוב, משהו במפגש הזה ייחרט אצלך לנצח. כמו למשל בסיפור על אריה אלוני בספרו של בנאי, 'זוכר כמעט הכל'. תמונות אולי ידהו, אבל קטעים מאותן שיחות בין נוודים בארץ זרה נצרבים לנצח והולכים איתך בשארית דרכך. כשאני שומעת את השיר, מכל אותם "דייגו'ס" שפגשתי אני נזכרת בברין.

קניתי לי חבר בשם דייגו
כמה בירות זה כל מה שהוא לקח
אמר שזה ממיס את האגו
על הרצפה צנח
הוא לא היה פרחח
היה טייס מורשה, לקח אותי עד לולנסיה

נפגשנו ב-26 בדצמבר, 1998. יום אחרי חג המולד, ואין אף מכונית באופק על Highway SH6 – שם מוגזם מה עבור שני נתיבים, אחד לכל כיוון, המתפתלים בינות חופים, צוקים ויערות גשם בחוף המערבי הנידח של האי הדרומי בניו זילנד, שהתנועה בהם נעצרת מדי פעם על ידי עדר כבשים תועה. הייתי ידועה כטרמפיסטית בעל המזל הגדול ביותר ברחבי המדינה. הצלחתי לעצור משאיות ענק וקרוונים, ורבים מהעוצרים אירחו אותי בבתיהם, חוותיהם, אפילו בחופשת חג המולד המשפחתית שלהם. אבל באותו יום, יוק. בסוף נואשתי. העמסתי את הציוד וחזרתי ברגל לעיירה (שוב, שם גדול עבור כמה עשרות בודדות של בתים משני צדי הכביש). שם הוא עמד בצד הדרך. היססתי אם לפנות אליו. הוא לא נראה כטרמפיסט התרמילאי הממוצע. הוא היה מבוגר בהרבה, אם כי עדיין נראה צעיר מגילו האמיתי, עם ציוד מועט במיוחד ארוז בשני תיקי יד. אבל משהו גרם לי לנופף לו לשלום: "בהצלחה. יום קשה לטרמפים, mate".
– מאיפה את?
– ישראל.
– והצבא הישראלי לא לימד אותך לא לוותר כל כך מהר?
– הכבישים ריקים. עמדתי בפנייה לגליישר קילומטר דרומה במשך שלוש וחצי שעות.
– מממ… אם כך כדאי שאביא לנו סטייק פאי בזמן שאנחנו מחכים.

השיחה קלחה ושעה וחצי חלפה ביעף. כמעט לא שמנו לב כשסוף סוף עצר הטרמפ המיוחל לפנינו. פטרישיה ואולאף, זוג תרמילאים מגרמניה בדרך ליישוב מיניאטורי בשם האסט. מיד נוצר קליק בין ארבעתינו. הקילומטרים נגמעו במהירות – עם עצירה קצרה לטיול רגלי יחף לאורך אחד החופים – עד שהשיחה נקטעה בברוטלית כשהגענו לפנייה להאסט. הם המשיכו לדרכם, אנחנו המשכנו לחכות. השמש החלה לשקוע ואיתה החלה לחלחל ההכרה שנצטרך ללון בשולי הכביש בשומקום. לפתע הופיעה מכונית מוכרת. אולאף פתח את החלון: "ישבנו לשתות קפה ולא יכולנו להפסיק לחשוב 'איך לעזאזל השניים האלה יצליחו לצאת מהחור הזה?". עלינו שוב לרכב, והמשכנו לנסוע לכיוון וואנקה. כשהשמש עצרה סטינו בכביש עפר לחוף נסתר של אחד האגמים. פטרישיה הוציאה קרשים מהבגאז', אולאף פירק את מושבי המכונית כדי שנוכל לשבת בנחת סביב המדורה, אני אספתי את מעט המצרכים מכולם לכדי ארוחת ערב: שקיות נודלס מהירות הכנה מהתרמיל שלי, עגבניות ולחם מברין ופירות משומרים מאולאף. איכשהו, בלילה הבהיר והשקט עם רחש הגלים, האור הרך של המדורה המחממת והחברה המלבבת היתה זו ארוחת מלכים והלילה היפה ביותר שלי בניו זילנד. אחרי כמה ימים של טיול בגפי הרגשתי כאילו פגשתי פתאום חברים ותיקים מהבית. למחרת המשכנו לוואנקה, אך התקשינו להיפרד. ישבנו שעות ארוכות לקפה ושוקו עם טים טם בעיר, ואחר כך על חוף אגם וואנקה עד שנפרדנו בצומת. הגרמנים חזרו לעיר. אני וברין תפסנו טרמפים, הפעם לכיוונים מנוגדים. לא נפגשנו עוד.

והוא לימד אותי את האקורד האמיתי
ואמר: מכאן אתה ממשיך לבד
צריך להקשיב ללב, לים ולכאב
אם תפתח חלון, תשמע את רוחות הצפון

ברין סיפר שהוא עבד במשרד בוונקובר. באחת מהפסקות הצהריים עבר ליד חנות אופניים וחיידק הנדודים הישן התעורר בו. הוא עשה באותו רגע את מה שחלמתי עליו במשך שנים של עבודות משרד איומות: חזר למשרד, התפטר, קנה אופניים, ורכב עליהם עד לאורכה של קנדה עד שהגיע לחוף המזרחי. "הסתכלתי על הים. הסתכלתי אחורה. החלטתי שאין שום סיכוי שאני מדווש את כל זה בחזרה. מכרתי את האופניים וקניתי כרטיס טיסה לניו זילנד". את הטיול מימן באמצעות עבודה בחוות חקלאיות לצד תרמילאים שגילם שליש מגילו. שמחת ותאוות החיים הגדולות שלו כנראה גרמו לו להיראות צעיר מגילו. הוא לא היה פרחח. הוא נולד בבריטניה, גר בלונדון בתקופת הבליץ, היה ילד פרחים באמריקה בסיקסטיז, וביכולות של מספר סיפורים קדמון תיאר לנו את חוויית ה-LSD הראשונה שלו בצבעים כה חיים שהרגשנו כמו מרחפים בתוכה. הוא הכיר לי את הסטייק פאי הניו זילנדי ואת המילה "אוקסימורון" (והשתמש כדוגמא בעובדה ששירתתי ב-Army`s Inteligence) וקצת לפני שנאסף בצומת ההיא התעקש לרכוש בשני דולר את אחת המעטפות שאיירתי בטענה שזה יהיה "הסיפתח של הקריירה המשגשגת שלך כאמנית". זה לא קרה. פגישתנו ארכה בסך הכל 24 שעות, אך למרות שחברויות מסע טבען להמשיך בדרכים נפרדות, נשארנו בקשר כל השנים. מייל אחת לחודש, חודשיים. בטפטוף, לא מגילות ארוכות, אבל כל מילה פוגעת בול, כל מייל נכתב בזמנו, כשהמילים צריכות לצאת. הוא המשיך לנדוד וכתב לי ממקומות שונים בעולם. דיברנו על נופים, מזג אוויר, הנדודים והקושי לשוב למציאות בסוף המסע, קנדה וישראל. סיפרתי לו איך משך הזמן שמשמיעים שירים עצובים אחרי פיגוע מתקצר משנה לשנה. הוא ניסה לשכנע אותי להגר, חשב שישראל חונקת את היצירתיות שלי. "אני יודע שלכם המציאות שאתם נמצאים בה נראית כשגרת חיים 'נורמלית', גם אני תפסתי את שגרת הפצצות הנאצים היומיומית על לונדון במלחמת העולם השנייה כ'נורמה'. זה לא. ניו זילנד היא נורמלית" – ורק האזכור שלי נראה היסטורי פתאום הזכיר לי את פער הגילאים העצום. "הגשמתי את חלום חייך!", הוא כתב לי יום אחד, "קיבלתי הודעה מרשויות קנדה: התחלתי לקבל קצבת פנסיה!". הוא קנה בה קיאק. ארז תרמיל וכן ציור ויצא לשוט בין אגמי מערב קנדה.
תמיד רציתי לחזור לניו זילנד אהובתי. אבל זה לא קרה, עדיין לא, לפחות. הוא ביקר בה עוד פעמיים. בפעם האחרונה כתב לי: "אני חושב שזו כנראה הפעם האחרונה שלי כאן". הוא התכוון שמיצה את הטיול בה, אבל משהו במשפט נשמע לי קצת עצוב, רק באוזניים שלי. הנווד משאיר בכל מיני מקומות בדרכו פיסות מהלב ותמיד רוצה להאמין שיתאחד עמן שוב בביקור חוזר, ביום מן הימים.

זוכר שנפרדנו על גשר
היה קר ולי לא היה מעיל
מרחוק נגנו גיטרה וחליל

לעתים בעונה הזו אני מהרהרת על גורלם של אותם חברים לזמן קצר שהיכרתי במסעותיי בעולם. בריאן, מורה בכיתה ד' וגיטריסט בלילות, שמכר לי את מכוניתו בגרושים רק כי התלהב שאני הולכת לממש את חלומו לחצות את המרחבים של ארצות הברית. מרקוס, שהחליט לנצל את ירושתו כדי לבקר בכל המדינות בעולם אבל בדרך התרמילאית העצלה. שירה שותפתי לחדר בלאוס שכולם חשבו שהיא אחותי הקטנה. טאקי "הפרא האציל" וכל חבורת חדר 5 בריפו'ס שבאוסטרליה.
לאן הם הלכו? איך התמודדו עם החזרה הביתה? האם חיידק הנדודים עדיין מקנן בהם? האם התמסדו, התחתנו, הולידו ילדים? האם הגשימו את חלומותיהם, שכאשר אתה נמצא בדרכים רחבות האופקים נראים כל כך זמינים ואפשריים? האם הם זוכרים את פגישתנו? האם הם עדיין נמצאים אי שם בעולם?

המייל ההוא נחת עליי כמו שני טון לבנים. באוקטובר 2003 כתב לי ברין שהתגלה אצלו סרטן הריאות. לא חיכיתי חודש-חודשיים לפרץ מילים למייל הבא. הכל נשפך מתוכי. נזכרתי בפגישתנו בצומת הקטנטנה, בהחלטה להסתובב ולהגיד שלום, במעטפה המצוירת, בעוגיות הענקיות של בית הקפה בוואנקה, בכל מיני פרטים בשיחה בלילה ההוא – איך הוא אמר לפתע בקולו הדרמטי אל תוך הלילה: "One night I`ve Realized I`m not looking up to the stars, I`m looking OUT to the stars!". הבדל סמנטי קטן שהוא בעצם ראיית עולם שונה לגמרי. צחקנו והעלנו זכרונות. ארזנו, ושוב יצאנו בכיוונים מנוגדים: הוא אושפז לטיפולי כימותרפיה קשים, אני, חמש שנים אחרי שחזרתי מן המסע ההוא, יצאתי שוב לדרכים, בעקבות חלום ילדות לרחף בכדור פורח מעל ערבות הסרנגטי באפריקה. הגשמתי אותו ביום הראשון של 2004. כשחזרתי מהספארי לציוויליזציה, כתבתי כאחוזת דיבוק את חוויותיי באינטרנט קפה אפרורי בתוך מאפיה בעיר ארושה. שלחתי את מילותיי לרבים מחבריי, אבל לו כתבתי בנפרד, ראשון. ידעתי שרק הוא יבין בלי שאסביר את העוצמה בהגשמת חלום מגיל 4, בתחושה של נגיעה של ממש בשמיים, את הרגע הצלול הזה של הכרת תודה והשלמה שעם כל הטעויות שעשיתי בחיים, וכל הדברים שלא השגתי, והכשלונות, והפחדים, מגיע רגע כזה שכל המהמורות בדרך אליו היו שוות את זה. שזה באמת עולם נפלא. הוא הבין. והתרגש. וסיפר שצחק כשדמיין אותי כתרמילאית פרועת שיער עם בגדים מאובקים מקמפינג נטול מקלחת, יחידה ושונה בין כל התיירים המצוחצחים מהלודג'ים שיכולים להרשות לעצמם את הסכום השערורייתי בעבור הטיסה.

ימים אחרונים באוגנדה. סוף המסע באפריקה נראה לעין. הגוף היה עייף וחולה, הנפש מבולבלת וכל חבריי ארזו תיקים בבוקר ויצאו עם רוחות הצפון, הדרום, המזרח והמערב. האולם המאובק עם מיטות הקומות היה ריק. רק אני שרועה על המיטה, מסתתרת מהעולם מאחורי מסך הכילה, מחפשת חיזוק ושקט באותו אלבום אהוב של אהוד בנאי בשם הכה הולם, 'קרוב'. המחשבות רצו עם המוזיקה. חשבתי כמה ברין יאהב את 'רוחות הצפון'. נזכרתי בטופס הפיס שמילאתי לפני שנסעתי. אולי זכיתי והמסע לא יצטרך להסתיים. אקנה כרטיס סובב עולם. בדרך אעצור לבקרו בקנדה. אביא לו את הדיסק של אהוד במתנה, אשמיע לו את השיר. לא זכיתי. לא נסעתי. הוא מעולם לא כתב לי מייל נוסף. אחרי שבועות ארוכים שהיה מרותק למיטה, ברין דייויס נפטר באחת אחר חצות בליל הרביעי באפריל 2004. על פי צוואתו שלחו בניו את הבשורה המרה לכל רשימת התפוצה בתיבת המייל שלו. הם הופתעו לקבל עשרות מיילים מכל רחבי העולם – חברים ותיקים ממלחמת העולם, היפים לשעבר, קולגות לעבודה, מטיילים צעירים שפגש במסעותיו סביב העולם. מאחר ואי אפשר היה לאחד את כולם להלווייה, נשלח אליהם קובץ מוזיקה לזכרו, שני קטעים, עשר דקות של התייחדות במחשבים מסביב לעולם. ברין לא היה יכול לבחור שיר מתאים יותר: לפני קטע קלאסי יפהפה ונוגה נשמע קולו העבה והחם של לואי ארמסטרונג: איזה עולם נפלא.

ואני המשכתי הלאה לבדי.
נאחז בתקווה של הדרך
נאחז ברוחות הצפון
בדיסקו, בלילה, עם דייגו
אני יכול למות
כשהוא מתחיל לשוט
ובצלילו יש את הים
יש את הדרך.

ברין ואולאף על גדת אגם וואנקה, ניו זילנד, 27/12/1998