אני אוהבת את התמונה הזו, דווקא בגלל שהיא בחלקה מטושטשת. קצת כמו סצנה לא מציאותית מחלום שתיכף מגיע לקצו. וכך, רחוק, יפה על סף פנטזיה, בלתי מושג וחולף, נראה לי המסע בסבאלברד מיד אחרי ששבתי לארץ – למשרד נטול חלונות, למזג האוויר השרבי של יולי, לתלוש המשכורת העגום שחיכה על השולחן, לחושך בעיניים שקיבל אותי לאחר 11 ימים של אור שמש מלא בכל שעות היממה.

השעה היתה רבע לשמונה בערב, והספינה החליקה על הראי התכול של מי הפיורד במין רכות זהירה, כדי לא לפגוע בגושי הקרח שהלכו וגדלו ככל שהתקרבנו: מחתיכות זעירות של גבישי קרח ועד לטירות קרח מרהיבות עין בשלל גוונים תכולים. האוויר היה קר ופריך מקרח על מרפסת התצפית, אבל אחזתי בידי בספל שוקולדה מעלת אדים ובעוגת שמרים חמה, ומולי היה נוף מפשיר לבבות.

היום הזה, ה-29 ביוני 2013, היה מושלם: שמי קטיפה בצבעי זריחה? צ'ק! השתקפויות מרהיבות? צ'ק! דוב לבן? צ'ק! שלושה נבתנים מדגמנים על חתיכת קרח בנוף פוטוגני? צ'ק! פרחים ורודים שמציצים מתוך האדמה הקפואה? צ'ק! היה רק ראוי לסיים את היממה המוצלחת הזו עם המראה שהכי מזוהה עם הקוטב: קרח. והרבה ממנו. חיכינו לזה. במשך ימינו הראשונים באזור הארקטי, הקוטב הראה לנו את צדו החשוף, השחור-אפור-חום, כשאת קרירות הקרח הרגשנו בעיקר בעור הפנים הקפוא ובאוויר שנשמנו עמוק לריאות. אבל היום הכל השתנה, ואנחנו עמדנו בפתחה של ממלכת הקרח הקסומה של קרחון מונקו (Monacobreen).

למעשה, פעם כל זה היה קרח. כל השטח בו תמרנה ה-Vavilov, ספינתנו האהובה, בין הקרחונים, היה חלק מהקרחון, שבהיעלמו עיצב וחשף את הפיורד שזרועותיו מקיפות אותנו. קרחון מונקו נעלם במהירות מבהילה בעשורים האחרונים. במקום בו הורדנו את הזודיאקים למים עמדו לפני כעשור חומות אדירות של הקרחון, שנסוגו מאז לאחור.

בתמונות קשה לתפוס עד כמה קרחון מונקו עדיין עצום. די אם אומר שבשל סכנת גלים כתוצאה מהתמוטטויות קרח (נפילה למים במקום גורמת למוות מהיפותרמיה תוך דקות ספורות), שמרנו על מרחק של לפחות 200 מטר משפת הקרחון, שנראה הרבה יותר קרוב בצילום.

אנו מבחינים במערה קטנה שנוצרה בתחתית הקרחון. היא עדיין בתהליך של בנייה, או יותר נכון, של הריסה, כפי שמעיד רעם נורא ואחריו התמוטטות, השולחת גלים לכל עבר. השבירה גם מרימה אל על מה שנראה מרחוק כענן אבק. אנו מתקרבים מעט לאזור, ולפתע פורץ כל הזודיאק בקריאות הפתעה: ה"ענן", כמו גם הנקודות השחורות על הקרחונים סביב, עשוי מאות ציפורים מבוהלות. הקרחון חוזר לדממתו, והן שבות להתעסק בשלהן על פיסות הקרח הצפות במים.

לציפור זו יש את השם המוזר ביותר שפגשנו בקוטב: Kittiwake, או כמו שאני קוראת להן, "עוּרי, חתולה". מומחי הצפרות ישמחו לספר לכם ששם זה נובע מנטייתן המשונה של הציפורים לקרוא בקול "קיטי-ווייייי-ייק!", כמי שמנסות ללא הצלחה להעיר חתול משנתו (מזכיר קצת את המקרה של הינשוף חובב הבייקון מניו זילנד עליו כתבתי בעבר) – וזאת על אף שבאיי סבאלברד לא דרך אף אחד ממשפחת החתוליים מעולם. באופן אישי, לאחר ששמעתי את ציוציהן של הקיטיווייק, סבורני שהשם הזה נבע ממידה רבה של דמיון, וכנראה גם מעט טירוף כתוצאה משהות ארוכה מיד בקור, אבל לפחות הוא משעשע יותר משם העברי הסתמי (ריסה שחורת רגל).

קרחון מונקו גולש מההרים אל מי הפיורד שיצר ועיצב ברבות השנים

פסגות של קרח וסלע. למעלה: שפתו של קרחון מונקו, למטה: קצוותיו המחודדים של קרחון ימי צף

בכל התמוטטות מוליד הקרחון היבשתי הענק קרחונים ימיים המשייטים למרגלותיו. המים, מזג האוויר והזמן מגלפים אותם ומשייפים אותם לכדי צורות שונות ומשונות. כמה מהם בכחול עז, חלק תכולים או אפורים, וכמה חתיכות קטנות מתהדרות בשקיפות צלולה – אחת שכזו אנו גורפים מהמים. עם שובנו לספינה נשבור אותה בדוקרן קרח לממדים המתאימים לציפה בכוסית אלכוהול לילית.

חלק מהקרחונים הימיים מרהיבים בעיצוב ובגודל שלהם. יש מהם כאלו בגובה של יותר מעשרה מטרים, וזהו רק קצה הקרחון, כמו שאומרים. מקורו של הביטוי הזה הוא בקרחונים ימיים, שבהם רק כעשירית מגודלם מציצה מעל המים. אתם מוזמנים להסתכל בטירות הצפות המופלאות הללו ולדמיין את כל אגפיהן המתחבאים בקומות המרתף המסתוריות שמתחת למים.

טירת קרח תכולה-אפורה נהדרת, עם "עורי, חתולה" ממש בקצה הצריח

קטע מחזיתו של קרחון ימי ענק, שנראה כמו תגליף אומנותי מסתורי, והשתקפותו במים

מול נפלאות הקרח אפילו מזג האוויר הלח עד מטפטף קלות, המקפיא והקודר של הלילה לא יכול היה לפגום בקסם של שייט בין יצירות אדריכליות מעשה ידי הטבע. כל כך יפהפה, כל כך בר חלוף. הקרחונים הימיים לא מפסיקים להשתנות ולזוז, האב שלהם, קרחון מונקו היבשתי, ממשיך להישבר ולהיעלם, והספינה שלנו כבר סבה לאחור, משאירה אותנו רק עם זיכרונות (טוב, גם עם 100+ תמונות) מפנטזיה בכל גווני התכול על מקום מרוחק, אפוף ערפילים.

ובדיוק בחצות, פתאום שוב התבהרו השמיים מעל וודפיורדן, הפיורד שפתח את שעריו בפנינו ביום המושלם הזה. בהיר עד כדי בוהק, חיוור כמו פריים אחרון לפני התפוגגות. לילה טוב.