אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. פסטיבל טוב הוא יותר מסך ההופעות שמתקיימות בו. פוסט תמונות ללא אף מוזיקאי בפריים – שקיעות, חיפושיות, אמנות, נצנצים, בוץ וקוקה-קולה

בשבועות האחרונים היו המון כתבות בתקשורת על "תחייתו מחדש של פסטיבל ערד" בסוכות. עוד זיכרונות ילדות אהובים שהפכו למותג נוצץ אך ריק לטובת קידום חברה סלולרית. והלא כך בעצם חרב פסטיבל ערד המקורי והמיתולוגי – בגלל בצע הכסף, כשיותר מ-10,000 כרטיסים עודפים נמכרו לעשיית רווח קל. אלא שבלי שאף אחד שם לב, הפסטיבל שחי בזכרונות שלנו חזר והפך למציאות, ואף הרבה יותר מוצלחת מבעבר. זה לא קרה בערד, אלא כמה קילומטרים מערבית משם, וזה קורה כבר 3 שנים.

אנחנו תמיד מתגעגעים ומתקנאים למה שהיה בדור הקודם. הקהל של שנות האלפיים מתרפק על ימי רוקסן, הקהל של רוקסן מצטער שהוא לא נולד בימי הפינגווין, קהל הפינגווין כנראה היה מוכר כמה ניטים כדי לחזור לימי המועדונים של רמלה. אין צורך להתגעגע לפסטיבל ערד. הייתי שם, מ-1991 ועד האסון ההוא, חיכיתי לו כל שנה, כל השנה. אבל אינדינגב הוא-הוא הפסטיבל שערד באמת היה צריך להיות. כמו בפסטיבל ההוא, יש בו את האהבה האמיתית למוזיקה, את אוויר הנגב, את החשיבות של תרבות על פני מסחריות, את המחירים שבאמת מצדיקים את המונח "שווה לכל נפש", את המבחר העצום של הופעות, אמנים וז'אנרים. ולאלו מצטרפים תחושת קהילתיות אמיתית, אינטימיות (בשיא של ערד, ב-1992, הגיעו לפסטיבל חצי מיליון איש), צבעוניות ואמנות ושלטים מצחיקים בכל פינה, והתאמה מוחלטת למי שאני היום – גם בטווח הגילאים הבוגר יותר, שרובו בני עשרים ועד משפחות שלמות על צאצאיהם, וגם בבחירה לדבוק במוזיקה אלטרנטיבית ועצמאית, כזו שלא מתנגנת במכשיר הרדיו שפעם עיצב את אהבותינו המוזיקליות וכעת מקסימום גורם לנו להטיח ראש בזגוגית כשהוא מנגן לנו באופן בלתי רצוני באוטובוס.

אבל ההצלחה האמיתית של אינדינגב בעיניי כממשיך דרכו של פסטיבל ערד של ילדותי היא דווקא במקום שאף חברה סלולרית לא תצליח לעצב, לרכוש ולייצר – התמימות. עברו יותר מ-15 שנה מאז שעמדנו בתורים הארוכים לטלפונים הציבוריים עם האסימונים בערד, בעידן ללא סלולריים, ללא אינטרנט, ללא מאבטחים בכניסה. והנה באינדינגב פתאום התמימות ההיא התעוררה לחיים. עם החיוכים על פני כל הנוכחים, החבר'ה מהאוהל ליד שמציעים לך לטעום מארוחת הערב שבישלו או משהו קר לשתות בלב מדבר, אנשים שנותנים זכות קדימה לחיפושיות זבל, האדיבות והקסם שבאווירה.

אל תתגעגעו לאגדת עבר שלא היתה מנת חלקכם. ההווה נראה (ונשמע) הרבה יותר מוצלח.
ובינינו, גם בחום של 37 מעלות ביום אוהלי אינדינגב מזמינים יותר משינה על אי תנועה בפסטיבל ערד 1992, שכאשר הצלחת סוף סוף להמיר אותה בפיסת דשא ריקה ושלווה למנוחת אחה"צ, כמה מטרים משק השינה שלך מתחיל הבלאנס של שלמה ארצי ומעיר אותך באכזריות.

אני צופה ביובל שצופה בשני/אחרון/אוקטובר

כל מסיבה חייבת מנת נצנצים, לא? שאריות מליל אמש על הבמה המרכזית

השנה היו הרבה פחות חיפושיות זבל מבשנה שעברה. אני תוהה האם זה כי האוכלוסייה טרם התאוששה מהטבח באינדינגב הקודם, או שהן הכריזו על הפסטיבל כעל ה"נכבה" של החיפושיות ונשארו במקלטים


משנה לשנה רמת הטארדיס בפסטיבל הולכת ומדרדרת

לכיוון הבמה המרכזית

הדור הבא: הקהל של אינדינגב 10 עורך היכרות עם השטח

גם זה סוג של וודסטוק: שלולית בוץ קטנה באינדינגב

חלונות 2009


כל אחד והתמכרות הקוקה קולה שלו: היצירה הכי פוטוגנית בתערוכת האמנות של אינדינגב

לבושתי לא רשמתי את שם האמן – אם אתם יודעים, שתפו בתגובות

כמעט שקיעה בשדה הקוקה-קולה

השקיעה היא ההופעה הכי טובה מחוץ לעיר

נגעת בצמרות העצים

ולפעמים החגיגה נגמרת: 3 בלילה, הקהל הולך לישון, המטאטאים מתחילים לעבוד

יאללה, תתחילו לנגן!
הפוסט הנוסף, של התמונות מההופעות, השונות יעלה בקרוב

פוסטים קודמים באותו נושא:
רגעי אינדינגב 2009 – מידנייט פיקוקס וערן צור, מותו של בס
תמונות אינדינגב 2008, חלק א' – על הבמה
תמונות אינדינגב 2008 – תמונות נטולות אמנים וגיטרות, מחוץ לבמה ובשוליה