לעולם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בשיטוט ספונטני בבירה האנגלית. היום שלי התחיל בטארדיס, נמשך בפלישה חייזרית מפתיעה ואז הגיע פיטר קפלדי! ("מי?", שואלים הקוראים) הדוקטור החדש! ("אה, נכון")

Doctor Who, 8th season, filming at St Paul, London

למעלה: פלישת כוחות קרקעיים בלונדון. למטה: תכירו, פיטר קפלדי. הדוקטור בשבילכם.

בשיטוטיי לפנות ערב ברחובות הסיטי הריקים של לונדון פגשתי בה לפתע עומדת בפינה שוממת: גבוהה, תכולה, דומה מאוד למשהו מוכר אבל לא בדיוק. היא נראתה כמו טארדיס. כלומר, לו החללית המוכרת של הדוקטור היתה מחווירה ועושה דיאטה מחמירה להצרת היקפים.

זו היתה אחת מאותן Police Call Box מקוריות מעטות ששרדו את השנים ונותרו ברחובות לונדון, שריד לתקופה אחרת, ללא סלולאריים, כשבעת צרה או פשע נזקקת למכשיר טלפון גדול (כשני מטר) ומגושם אך חינמי כדי להזעיק את המשטרה. "קופסאות המשטרה" הללו הופיעו לראשונה ברחובות במחצית השנייה של המאה ה-19, ואלו – למרות הדימוי הבריטי שדבק בהן – היו בכלל הרחובות שמעבר לאוקיינוס, באמריקה. באלו של שיקגו יכלו רק השוטרים לבצע שיחות, אבל הציבור יכול היה להפעיל בהן אזעקה בשעת חירום, עם אפשרות לבחירת סאונד צפירה אחד לרצח, שני לשוד, שלישי לשריפה וכו' (היתה גם אזעקה מיוחדת למקרי שכרות!). רק בעשור האחרון של המאה הן הגיעו לבריטניה, ובצבע אדום, כהשלמה לסט של צבעי האוטובוסים והטלפונים הציבוריים הסטנדרטיים בבריטניה.

תהילתם של תאי הטלפון המשטרתיים, והסיבה שבכלל אני טורחת להקליד בשתיים בלילה טקסט על טלפון ציבורי ישיש, הגיעה בזכות תוכנית הטלוויזיה "דוקטור הו". החללית של הדוקטור יכולה לטוס בכל רחבי החלל והזמן, אבל משום מה מנגנון ההסוואה שלה תקוע כבר למעלה מאלף שנה על תא טלפון משטרתי – תירוץ שעזר לשידור הציבורי דל התקציב של ה-BBC ב-1963 לחסוך על בניית תפאורה לתוכנית הילדים החדשה בהפקתם.

בשנות ה-60 עוד היו מאות קופסאות כאלו רק בלונדון לבדה, בעיצובים שונים (הטארדיס מבוססת על אחד מהם), אבל עם השנים הן נעלמו מן הרחובות. יש עדיין כמה כאלו מהזן התכול בהיר והצר שמפתיעות אותך מדי פעם ברחובות לונדון, תקועות שם ללא שימוש, עם שלט שמסביר שזהו טלפון חינם להתקשרות עם המשטרה, אבל הוא לא ממש עובד, אז גשו לתא הטלפון הקרוב, במטותא. זו השנייה שפגשתי בשבוע האחרון.

אחת משכנעת יותר, אך לא מקורית בעליל, שוכנת מול ארלס קורט. היא נבנתה בשנות ה-90 על פי דגם מקנזי הישן – אותו אחד שעל פיו עוצבה הטארדיס. בעקבות הקאמבק של "דוקטור הו" היא הפכה למקור שמחה לכל תייר שחולף במקום במקרה, ואף זכתה למחווה בגוגל סטריט: עשו חיפוש על TARDIS Earl's Court, וכשתמצאו חץ כפול בסמוך לקופסה הכחולה לחצו עליו.

שבת בערב בבריטניה הוא כמו שישי אצלנו. הסיטי, מרכז העסקים של לונדון, ריק לגמרי. הרחובות שביום יום רועשים ועמוסי אדם הופכים שקטים ונטושים, והרבה יותר חביבים בעיניי. הנה כמה תיירים יפנים בודדים מצלמים פסל רחוב. הנה בחור אחד שמנמנם על ספסל. הנה סייברמן בודד משוטט לו ברחבת כנסיית סנט פול.
רגע, מה?!

עצרתי בבת אחת. באמצע הכביש. האם ראיתי נכון? אולי הגיע הזמן להשלים כמה שעות שינה אבודות?
ואז הוא הופיע שוב, עם החבר'ה.

כפי שאמר איש הביטחון שהופיע מיד כשמאחורי התקהל קומץ קטן של עוברי אורח: בבקשה לזוז לאחור, לעמדת התצפית שלא רואים ממנה כלום, כי מצלמים פה את העונה החדשה של "דוקטור הו".

היה מעט חשוך מכדי לצלם כמו שצריך, רחוק מכדי לשמוע, וממילא היו אלו רק השלמות של צילומי חוץ לא מלהיבים, אבל דוקטור הו! ממש כאן מולי! ו… למה הוא לא דייויד טננט או מאט סמית'? למה נתקעתי בלונדון קיץ שלם שנה מאוחר מדי?

מה לעשות, הבכורה של פיטר קפלדי כדוקטור החדש טרם שודרה ולכן עדיין לא ערכנו היכרות ובטח לא התחברנו רגשית לדוקטור שלו. לכן בואו היה קצת אנטי קליימקס, או כמו שאמר האוסטרי מאחוריי: "אז מי מכל האנשים האלו זה בכלל הדוקטור?". והשיער שלו נורמלי לגמרי, אלליי. מי יודע, אולי בעוד חודש, כשהעונה תתחיל, זה ייראה אחרת. אנחנו נתאהב בו – כלומר, בהנחה שנוכל לצלוח את התסריטים המשעממים עד מוות של סטיבן מופאט – ואז זה יהיה מרגש יותר. ואז הגעתי ללונדון קיץ אחד מוקדם מדי.

אין כמו התקפת רובוטים משובטים רצחניים ליצירת אווירה רומנטית

הוא יודע גם לחייך. אבל האם הוא יכול להיראות טוב בתרבוש? בעניבת פרפר? בסלרי?

סצנה אחת קצרה של שיחה שלא הצלחנו לשמוע, על מדרגות הכנסייה עם אשה לא מוכרת, ונגמר. אנשי הביטחון פירקו את שלטי "כאן מצלמים", פיטר קפלדי ברח במהירות מהסלולאריים המצלמים אל הרכב ברחוב ליד, ואני הלכתי הלאה בדרכי – שמיד נפגשה בקופסת המשטרה המקורית השלישית שלי ברחוב ליד.

סמלי, אבל אם אפשר לבקש: במקום עוד "טארדיס" ענתיקה, אפשר לארגן לי עכשיו היתקלות מקרית בענתיקה אחרת, כמו התספורת של ג'יימס מיי למשל, באמצע צילומי חוץ לטופ גיר עם שני חבריו הטובים? תודה מראש.

התקשרו למשטרה! החייזרים באים!

ב-13 באוגוסט 2012 משהו מוזר קרה. פתחתי טלוויזיה ו… מכל הערוצים שבעולם, העברתי מיד לערוץ 1. לא היה שם שום דבר לראות, פחות או יותר כמו בכל ערב מאז אי שם בשנות ה-80. אבל באותו ערב השיממון ברוממה עורר אצלי רגש מוזר ולא מוכר: פליאה ואכזבה.

אחר כך זה התחיל. הקריז. סהרוריות, פרכוסים עצבניים באצבעות שגורמים להן ללחוץ על הספרות 5 ו-1 בשלט, סיוטי לילה שהיו מורכבים מרצפים אינסופיים של שקופיות חסות, והרגשה של חלל גדול שנפער בחיי או לפחות בלוח השידורים שמולי. לא יכולתי להתמודד עם האובדן, ובצר לי, כמכורה ללא תקנה, התדרדרתי לתחליפים הזולים ולא מספקים בעליל. את יודעת שנפלת אבל משכנעת את עצמך שאת נהנית, כמו שקרה חודש אחר כך כשבהיתי ביורוספורט במשך 40 דקות באליפות העולם בחטיבת עצים בלילהאמר (ואני עדיין טוענת שזה פי אלף יותר מעניין מכדורגל). ברגעים הקשים ביותר, ממש על סף התחתית, התחלתי כמעט להתגעגע למשה גרטל.

שלום. קוראים לי יעל, ואני מכורה למשחקים האולימפיים.

מה זו התמכרות למשחקים אולימפיים? ביום-יום אנחנו מהאנשים שנכנסים לתרדמת מוחית רק מלשמוע את המילה "ספורט". אבל פעם ב-4 שנים אנו הופכים לצופים מושבעים שלא זזים מהמסך, וגם פולטים כל מיני דברי פרשנויות עלק-ידעניות כמו "הסיבה היחידה שלייבה הגיע למדליה ב-AA היא שפיליפ בוי נפל במוקדמות" ו"המתחרה הזה תמיד מפשל בצוקהרה" – ולא משנה שעד יומיים לפני אותו רגע לא היה לי מושג מקיומו של פיליפ בוי בעולם, וגם שנה וחצי אחרי עדיין לא הצלחתי להבין מה זה לעזאזל צוקהרה.

כמו כל התמכרות, גם זו מתחילה בקטן, עד כמה שאפשר לומר "בקטן" על טקס פתיחה שאורכו כמו טרילוגיית שר הטבעות השלמה. את אומרת שתצפי רק בטקסים, הרי ספורט לא מעניין אותך. אבל אז יש איזה גמר מותח בבריכה, והגברים בהתעמלות הכי שווים, וחייבים לראות את יוסיין בולט… ומכאן לשם את מגלה יום אחד שהפכו את הקפיצה בטרמפולינה לענף אולימפי, ההזוי ביותר במשחקים האולימפיים מאז שבברצלונה קיימו תחרות synchronized swimming ליחידים, ואת צופה במלוא המוקדמות והגמרים כאילו זו היתה העונה האחרונה של "שובר שורות".
בכל זאת, גם טרמפולינה באולימפיאדה זה קאלט: המאמן עומד בצד הטרמפולינה עם חתיכת ספוג, כדי שבעתות חירום יוכל לזנק ולהשליכו למקום הנכון ברגע הנכון, ובכך למנוע ממתחרה שנפל מהטרמפולינה להעיף פיסות מהגולגולת שלו על המצלמות. שמו של מדליסט הזהב בטרמפולינה בלונדון היה Dong Dong. כל כך מופלא שאי אפשר להמציא את זה.

לונדון הפילה אותי בגדול. טקס הסיום הגיע לקצו, והיו אלו רק אני ושני שדרנים ביורוספורט שהמשכנו לבהות בשלושים דקות של צילומי זיקוקים במקום להודות שזה נגמר. בחצי שנייה האחרונה לפני שכיבו להם את האור והשידור, נשמע אחד מהם אומר בשקט: "And the big question is: What the hell are we going to do tomorrow?".

שנה וחצי של מחר עברה, וכך מצאתי את עצמי מול טקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בסוצ'י. אומרת לעצמי: נו, רק אצפה בטקס, הרי ספורט חורף זה לא באמת מעניין. ומכאן התדרדרתי פנימה בנפילה על הראש כמו גולש סנובורד אומלל על השלג דרדלה במתקן הסלופסטייל של סוצ'י.

במאמר מוסגר

כן, אני חושבת שהמשחקים לא היו צריכים להתקיים בסוצ'י וברוסיה בכלל מכל הסיבות הידועות. למרבה הצער, לוועד האולימפי יש פרשנות גמישה כמתעמלת קורה רומנית לקוד האתי שהוא עצמו כונן. עם זאת, משהחלו המשחקים איני רואה מה תשנה לכאן או לכאן החרמת צפייה אישית מהספה בביתי.
אפרופו, אנצל את פסקת המאמר המוסגר לספר לכם את אחת מעובדות הטריוויה החביבות עליי בקשר לאתיקה והוועד האולימפי: מייסד הוועד ומי שנחשב לאבי המשחקים האולימפיים המודרניים, הברון פייר דה קוברטן, דרש בתוקף להכניס ענפים אפעס לא ממש אתלטיים לאולימפיאדת שטוקהולם ב-1912: תחרויות אמנות בספרות, בארכיטקטורה, בציור, בפיסול ובמוזיקה. השוודים לא התלהבו, ולכן קוברטן נידב את הוועד לערוך את התחרויות עבורם. נחשו מי זכה במדליית הזהב הראשונה? הברון דה קוברטן בעצמו, עם השיר "אודה לספורט", אותו הגיש תחת שני שמות בדויים כדי לא להיחשד בהטיית שיקול דעת השופטים לטובתו. מחווה די ריקה לאור העובדה שהוא היה המתחרה היחיד בתחרות.

ובחזרה לסוצ'י
המשך…

על שני סרטים תיעודיים נפלאים על מוזיקה והמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה.

לא פעם בדיונים הרבים סביב הביטולים של הופעות חו"ל בישראל בשנים האחרונות יש מי ששולף את דוגמת "גרייסלנד" – אלבומו של פול סיימון, שנסע בלב תקופת האפרטהייד לדרום אפריקה, להקליט עם אמנים מקומיים, על אף החרם התרבותי של האו"ם. לכן קפצתי על ההזדמנות לראות את "Paul Simon – Under African Skies", סרטו של ג'ו בלינגר, שהוקרן באופן כה מלבב על הקיר החיצוני של בניין הבימה בפסטיבל דוק אביב האחרון.

הסרט הנהדר הזה, שאם אתם זריזים מספיק לקרוא את הרשימה בזמן תוכלו לראותו בערוץ יס דוקו הערב, חוזר אל האלבום במלאת 25 שנה להוצאתו, עת סיימון נוסע לדרום אפריקה לאיחוד עם האמנים שנטלו בו חלק. הוא מתחיל במפגש בין סיימון לנציג המתנגדים לפרויקט דאז – דאלי טאמבו, מייסד הארגון "אמנים נגד האפרטהייד". כל אחד מהם מספר את סיפור האלבום מהצד שלו: סיימון על ההקלטות ותהליך העבודה, המפגש עם האמנים המקומיים וההתמודדות עם הסערה הפוליטית בזמן סיבוב ההופעות, וטמבו, על הלחימה במשטר מהגלות וחשיבות החרם.

כפי שמגלה הסרט, סיימון לא יצא לדרך המוזיקלית הזו מונע ברגשות פוליטיים: הכל התחיל בקסטה של נעימות אקורדיון שהתגלגלה לידו, ובה מקצבי גרוב שבהם התאהב לחלוטין. בחיפוש אחרי מקורה, הגיע אל הרכב בשם בויויו בויז בדרא"פ, ומיד החליט שאינו יכול לוותר על ההרפתקה המוזיקלית המצפה לו ביבשת השחורה. לחרם הוא התייחס בשוויון נפש ובביטול. זה כמו שאבא לא נותן לך את המכונית, הוא אומר, אבל יש לך דייט שאתה לא רוצה לפספס, אז אתה בכל זאת לוקח את המפתח. בהמשך הגיעו התרעות על פצצות באולמות המופע, כתבות זועמות והפגנות סוערות. האלבום לא היה פוליטי כשלעצמו – הפוליטיקה היתה שייכת לעולם בו נוצר. משזו השתנה ונעלמה, המוזיקה נשארה לבדה, כאלבום עמוס שירים יפים.
המשך…

לפעמים, כדי לשכנע את כוכב הטלוויזיה שלך להצטלם לסרט קולנוע כשהוא רוכב על אופניים או יושב על שפת ביצה, עליך להצטייד בהרבה גמישות, יצירתיות ומוכנות להתמודד עם קשיים לוגיסטיים רבים. זה לא בגלל שהכוכב שלך הוא פרימדונה קפריזית, אלא נובע מכך שהוא לא יותר מבובת גרב.

עכשיו כשהחבובות של ג'ים הנסון חוזרות לככב על המסך הגדול בסרט חדש, ראשון מזה שנים, זהו זמן טוב לחזור אל 1979, להרפתקה הקולנועית הראשונה שלהם: The Muppet Movie.


שיר הפתיחה היפהפה של הסרט, בקול צפרדע ערב

– הפוסט כולל ספויילרים ליהוקיים ועלילתיים, ראו הוזהרתם –
כתבות קודמות ב"אפילו עז" על הנסון: מופע החבובות /רחוב סומסום

"החבובות כובשות את הוליווד", בשמו העברי, היה הסרט האהוב עליי בילדותי. ראיתי אותו בקולנוע כשהוקרן לראשונה בארץ, ועוד 900 פעם בערך בווידאו של סבא, אותו מכשיר קדמון מהתקופה שהיית צריך להזמין אותו חודשים מראש מחו"ל. בכל פעם הוא הקסים אותי מחדש.

רציתי לחצות את אמריקה במכונית אמריקאית ישנה עד בואך הוליווד כמו קרמיט ופוזי, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים כמו גונזו, לכסות סטודיבייקר בציורים פסיכודליים עם האלקטריק מייהם (הקליפ של Today של סמשינג פמפקינס תמיד הזכיר לי את הסצנה הזו), ובכל פעם זמזמתי מחדש עם הסרט בהתרגשות את שיר הפתיחה המופלא, The Rainbow Connection. העולם של ג'ים הנסון והחבובות תמיד היה ידידותי ומסביר פנים, תמים ומאושר, מלא מוזיקה וצבעים ולא מעט פסיכופטים, במובן השמח והטוב של המילה.

והיתה את הסצנה ההיא, שראיתי הרבה פחות מ-900 פעם. יש לי חברה, גם שמה יעל (יש מיליונים כמונו), שהתחברנו בערך בזכות הסרט הזה. לא ברור איך בשיחה די ראשונית בת דקותיים, בעת המתנה בטירונות למסדר מול חדר האוכל של מחנה 80, הגענו לדבר דווקא על זה, אבל עד מהרה התברר ששתינו סבלנו מאותה טראומת ילדות: על אף שראינו את הסרט פעמים כה רבות, כמעט תמיד כיסתה כל אחת מאיתנו את עיניה באותה סצנה מצמררת בה מדען גרמני אכזר מנסה לכרות את מוחו של קרמיט האומלל. ידענו בוודאות שהטובים ינצחו, ראינו את הסוף הטוב שממתין מעבר לפינה, ועדיין התקשינו לסבול את מבטו העצוב והמפוחד של קרמיט מול אותו נאצי רע לב, ורק חיכינו באימה שהסיוט ייגמר כשהגברת השמנה תשיר (או במילים אחרות: כשמיס פיגי תופיע).

סיימנו טירונות, וכשהגענו לשירות הקבע ארזנו מזוודות ונסענו לאירופה. שם מצאנו קסטת וידאו של הסרט המיתולוגי שנרכשה מיד כדי להתמודד עם פחדינו האפלים.
מוזר לראות את נוף ילדותך ממרחק השנים. פתאום הכל נראה אחרת, אתה שם לב לדברים חדשים, מבין בדיחות שפספסת כילד, ובעיקר – מגלה שהמדען האיום הוא בכלל מל ברוקס, וזו הסצנה הכי מצחיקה בסרט.

מאז הספקתי לצאת לרוד טריפ בנופי מערב ארה"ב במכונית ישנה עד בואך הוליווד, לעוף באמצעות בלון בשמיים רחבי ידיים תוך כדי ששירו היפהפה של גונזו מהסרט, I`m Going To Go Back There Someday, התנגן לי בראש.

יעל השנייה, לעומת זאת, עדיין מסרבת בכל תוקף לצפות בסצנה ההיא.

אז איך הכל התחיל?

סוף שנות ה-70. "מופע החבובות" פורצת הדרך (שעליה כתבתי בהרחבה כאן) הופכת להצלחה ענקית בטלוויזיה, והיוצר שלה, ג'ים הנסון, כבר מתחיל לתכנן את הפרויקט השאפתני הבא: להעביר את החבורה המופרעת שלו למסך הגדול. היה זה רעיון מהפכני שנתקל בסקפטיות רבה: הקהל והתעשייה רק נפתחו לרעיון שבובות יכולות להיות כוכביה הבלעדיים של תוכנית טלוויזיה למבוגרים, אך אז עוד היתה הפרדת מעמדות ברורה בין המסך הקטן לגדול. האם תיאטרון בובות יוכל להחזיק סרט קולנוע של שעה וחצי?

אבל ג'ים רצה ללכת רחוק יותר: הוא רצה לצאת מהתיאטרון, מה"קומפורט זון", ולהוציא את החבובות מאולם הצילום הסגור אל העולם האמיתי, כאילו היו שחקנים לגיטימיים בשר ודם. זה הציב בפני ההפקה בעיות לוגיסטיות אדירות, כאב ראש גדול וצורך לחפש פתרונות יצירתיים – בדיוק מה שג'ים אהב.
המשך…

במלאת 20 שנה למותו של הבובונאי הגאון ג'ים הנסון, הנה סיפורה של יצירתו המפורסמת ביותר והתוכנית האהובה עליי ביותר בילדותי: "מופע החבובות": מי הבובה הקשישה מכולן, איך הגיעו מיס פיגי ואריק איינשטיין לחלל, מה הקשר בין הלהיט "מה נה מה נה" וחילופי זוגות בשבדיה, ולמה השף השוודי זורק כל הזמן חפצים ואוכל באוויר

אחד מרגעי החבובות האהובים עליי לקוח מסרט הקולנוע השני בכיכובם. קרמיט, גונזו ופוזי מגיעים לחורבה מוזנחת, מתפוררת ונטושה למראה, המתיימרת להיות מלון לונדוני זול במיוחד בשם "Happinness hotel". פקיד מנומנם נועץ בהם מבט מופתע כשהם מביעים רצון לעשות צ'ק-אין, והודעה דרמטית זו מוציאה תוך שנייה את כל דיירי המקום ההמומים ממקום מחבואם. אחד מהם מתחיל לפרוט כמה תווים, ופתאום המקום מתמלא מוזיקה, חיים וצבע. על רקע שיר "ברוך בואכם" עליז מתוודעים השלושה לטיפוסים המשונים המרכיבים את החבורה המגובשת – חתולה עם רטייה, זמרי קאנטרי, חדרנים עכברים הפורצים בצעדי סטפס, להקת רוק כושלת, אנימל הקשור בשלשלאות הזועק בשמו של פייר-אוגוסט רנואר, תרנגולות מרקדות ושלל יצורים אחרים. שנייה אחרי שכולם מתקבצים יחד לסיום מפואר נוסח מחזה זמר של הקטע המוזיקלי ורגע קצר של השקט שאחרי נותר באוויר, נפתחת דלת בקומה העליונה.
סם הנשר מביט על החבורה מלמעלה בפרצוף מזועזע, מפטיר בבוז "You are all weirdos", נוחר נחרת גועל, וטורק בהפגנתיות את הדלת.
כשאני מתיישבת לכתוב על "The Muppet Show", התוכנית האהובה עליי בילדותי, הרגע הזה הוא האסוציאציה הראשונה שעולה לי לראש.

הסיפור מתחיל היכן שפוסט הטלוויזיה הקודם הסתיים: הצלחתה הפנומנלית של "רחוב סומסום". אחרי שנים שבהן בובותיו הופיעו בפרסומות, בהופעות קצרות בתוכניות אירוח, בפיילוטים וברצועות ערב בנות 5 דקות, סוף סוף זכה ג'ים הנסון בחשיפה אדירה וכלל ארצית. אלא שלהצלחה היו חסרונות: הנסון והחבובות הפכו מקוטלגים כבידור לילדים בלבד. כשהנסון וחבורתו נדדו בין רשתות הטלוויזיה המרכזיות בארה"ב עם הרעיון להפוך את החבובות לכוכביה הראשיים של תוכנית ערב בשעת הפריים-טיים ענו כולן: לא, תודה.
המשך…

אפילו עז נתקפת רעב לפעמים, ובפרץ של ספק נוסטלגיה ספק אי שפיות זמנית, מכינה עוגיות חמאה של ילדים, דוקטור הו סטייל. גזרו את המתכון ושמרו ליום פנאי גשום.

אתם לא יודעים מיהו "דוקטור הו"? בושו לכם. קפצו מיד אל הפוסט הזה

כשאני מציצה בבלוגי אוכל נפלאים כמו בצק אלים, אוכל זה טעים, ביסים או Room For Dessert, תמיד מתחשק לי לפתוח בלוג שכזה בעצמי ולצלם אליו מנות מושקעות פרי מטבחי. אלא שלמרות שנושא הצילום הנ"ל זמין להפליא, אף פעם לא יצא לי לצלם אוכל. כשאני בתנופת קיצוץ ירקות מהיר למרק הירקות-מיטבול שלי או מקציפה חומרים לעוגת פרג-שוקולד-תפוחים (רררר…) אין לי חשק לעצור ולתעד. כשהאוכל מוכן, זה נראה בזבוז זמן מוחלט להתעסק עם תאורה והעמדה כשאפשר לנעוץ מזלג באוכל החם. או כמו שאומרים במשפחתי הרעבה תמידית: למתמהמהים נשארים רק פירורים.

טעים מ-אוּד (סליחה, אבל זה היה כל כך מתבקש)

אלא שבסופ"ש האחרון עם הגשם ועם העצלות הנעימה והשקט של שישי אחר הצהריים, נתקפנו קצת נוסטלגיה להכנת עוגיות של פעם. סבתא שרה ז"ל היתה מכינה את הבצק כשבאנו לבקר בחופשות, ואנחנו היינו עומדים וקורצים צורות במשך שעות בחותכני העוגיות שחלקם משמשים אותנו עד היום. אלו לא העוגיות הכי טעימות שאנחנו מכינים – יש טובות, מושקעות ומרשימות מאלו (ובכלל, אני בגישה שאם כבר טרחנו להפעיל את התנור עדיף לתקוע בפנים דג אמנון במעטפת או עוף שלם בלימון וירקות שורש). אבל לאלו יש את הטאץ' הנוסטלגי המיוחד שאין לאחרות, שבזכותו הן טעימות אפילו כשאנחנו שורפים בטעות את הנגלה הראשונה (מה שקורה תמיד, וטעים מאוד), והכיף הטמון בחזרה לילדות דרך ההכנה הכיפית בעיצוב ובחיתוך כל הצורות המשונות.
המשך…

עד כמה גבוה האדם שבתוך ביג בירד? האם עוגיפלצת בגד בערכיו לטובת קינואה? איזה להיט של קרמיט הצפרדע אומץ על ידי ריי צ'ארלס ופרנק סינטרה? איזו בובה הוזמנה לנאום בפני הקונגרס האמריקאי? סיפורה של תוכנית, במלאת 40 שנה לרחוב סומסום

מכוני המחקר המפורסמים ע"ש קרנגי תרמו רבות למדע ולאנושות, אך מכל הישגיהם הרבים קשה לחשוב על אחד שיניב אייקון גוגל מוצלח יותר מזה שהנפיקו חגיגות הארבעים לתרומתם המלבבת ביותר לעולם – עוגיפלצת.


הכל החל ב-1966, כשמכון קרנגי פתח במחקר אודות תוכניות טלוויזיה לילדים. הטלוויזיה עדיין היתה מדיום צעיר, והרעיון להשתמש בה כאמצעי לחינוך ולמידה התקבל בביטול. ואכן צוות המחקר, בראשותה של המפיקה ג'ואן גנץ קוני מתחנת הטלוויזיה הציבורית של ניו יורק, גילה שרוב התכנים ששודרו באותה עת היו רדודים וחסרי ערך (וזה עוד טרום עידן יובל המבולבל). עתה נשאלה השאלה – איך משנים את זה ויוצרים תוכנית חינוכית מוצלחת עבור הגיל הרך?

במימונו של מכון קרנגי (ובהמשך תרומות נוספות ותקציב מטעם הממשל הפדרלי), הקימה קוני את ה-Children`s Television Workshop (ובקיצור, CTW), כדי להגשים את הצעתה לתוכנית ילדים מזן חדש, כזו שתפנה אל ילדים צעירים ממשפחות עירוניות קשות יום. מטרת התוכנית היתה לפנות לילדים צעירים, אך בו בעת לא להתיילד ולא לגרום להוריהם לחשב את קצם לאחור. כדי להתמודד עם יכולת הקשב הקצרה של הילדים, התוכנית הורכבה מקטעים קצרים, חלקם באנימציה, אחרים בכיכוכבן של בובות והשאר בהשתתפות צוות שחקנים מעורב (ילדים, מבוגרים, נשים, גברים, שחורים, לבנים וכן הלאה) בתפאורה דמויית רחוב. הלא ילדים אוהבים את הקצב המהיר והאורך הקצר של פרסומות בטלוויזיה – אמרה קוני. מדוע שלא נעשה תוכנית שלמה באותו פורמט, רק שבמקום מוצרים מסחריים נקדם ערכים חינוכיים? במקום פרסומת לאבקת כביסה, ג'ינגל קליט לספירה עד עשר. ברחוב סומסום אפילו שקופיות החסות הודיעו ש-"This episode is brought to you by the letter W" (כאן במפגש נוקב עם לארי קינג).

באחד הסמינרים שנערכו בשלבי גיבוש הפורמט, פגשה קוני את האדם שאי אפשר לדמיין את רחוב סומסום בלעדיו – הבובונאי הגאון ג'ים הנסון. הוא היה איש גבוה, חייכן, מזוקן ורזה, היפי למראה, בעל קול גבוה במעט מלחישה וחוש הומור מטורף. הנסון היסס, מחשש שהתוכנית תמתג את בובותיו כ"בידור לילדים" (מה שאכן קרה, אבל על כך ארחיב מתיישהו בפוסט עתידי על "מופע החבובות"), אך לבסוף קיבל את ההצעה. "רחוב סומסום" זיכתה אותו בפרסום עולמי והיתה לאחת מפסגות הקריירה שלו. במהלך 40 שנה בנתה חברת ג'ים הנסון יותר מ-5,000 בובות עבור התוכנית.

עד הרגע האחרון לא נמצא שם לתוכנית, כשלפתע מישהו הציע את "רחוב סומסום". ג'ון סטון, הכותב הראשי ואחד מהמפיקים, התנגד בתוקף בטענה שהשם קשה להיגוי עבור ילדים צעירים, אך הפסיד בהצבעה.
המשך…

הדוקטור הזה לא עובד בחדר מיון סואן ולא מאשים את כל תסמיני העולם ב"לופוס". במקום סטטוסקופ יש לו מברג על קולי, ובעוד דוקטורים טלוויזיונים אחרים נאבקים באבחונים וצרות רומנטיות במסדרונות בתי החולים, הוא נלחם במלחיות זועמות שמנסות להשמיד את היקום. ככה נראה מדע בידיוני בבריטית מדוברת. הכירו את Doctor Who

דוקטור מי?! לא הייתם שואלים את זה לו היינו עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. אבל ישראל הפכה למדינה עצמאית וכך ילדיה גדלו על סדרות שהפכו לנוסטלגיה מיתולוגית כמו 'נילס הולגרסון', 'הלב' (אההה!), 'מנהרת הזמן', 'Here we are’, 'האיים האבודים' וכן הלאה. לולא עזבו אותנו הבריטים, הדוקטור היה הדאג וטוני שלנו.

דוקטור הו עלתה לשידור בממלכת הבריטית בנובמבר 1963. היא יועדה להיות סדרת מד"ב חינוכית לילדים, בשחור-לבן, עם מיטב הפעלולים והתפאורה שתקציב השידור הציבורי יכול היה לספק. כלומר, נוף כוכב חייזרי שנראה כמו מחסן נטוש שהגרסה האנגלית לבתיה עוזיאל הדביקה עליו המון שקיות ניילון גזורות מהתקרה. העלילה היתה פשוטה: 'הדוקטור' הוא חייזר מזן המכונה 'אדוני הזמן' המתגורר בכוכב גאליפריי, ונראה בדיוק כמו בן אדם רגיל (כי קל יותר להזדהות עם אדם, וזה חוסך הוצאות על איפור). הוא מטייל עם נכדתו בחללית שנקראת 'טארדיס', ראשי תיבות של Time And Relative Dimentions In Space. הטארדיס מצטיינת בחלל פנימי שהוא גדול לעין שיעור מצורתה החיצונית, בטכנולוגיה משוכללת לנוע בחלל ובזמן, ובמנגנון זיקית מתקדם שמאפשר לה להסוות את עצמה לכל דבר – ואף על פי כן, המנגנון תקוע זה מאות שנים על תצורת תא טלפון משטרתי אנגלי משנות החמישים. למה? כי זה אייקון בריטי, זה מגניב ולא דורש יותר מדי השקעה מתקציב התפאורה הדל.
מסתבר שגם אם נולדת לגזע חייזרי כמעט אלוהי בעל שני לבבות פועמים אינך מצליח להשתמש בכך כאישור רפואי להבריז מבית הספר, וכך נשלחת נכדתו של הדוקטור לבית ספר בריטי ממלכתי משעמם. למזלה העונש נמשך פרק אחד בלבד, שבו מגלים שניים ממוריה את תא הטלפון בו היא מתגוררת, ומופתעים לגלות שמאחורי דלתו משתרע חלל טכנולוגי משוכלל ומפואר עשוי קרטון. מכאן מתחילה החבורה לנדוד ברחבי החלל ובעיקר ברחבי ההיסטוריה האנושית – סדרה חינוכית, כבר אמרנו? אלא שמהר מאוד הבינו היוצרים שהמהפכה הצרפתית, למשל, היא נושא שמרתק ילדים רכים רק כשמעורבים בו מפלצות מוטנטיות היורות קרני לייזר, ומיד ויתרו על כל היומרות החינוכיות ללימוד היסטוריה ומדעים. חוץ מזה, לך תבנה את רומא העתיקה ממקלות ארטיק וקרשים. הרבה יותר קל לזרוק אותם בערבוביה ולכנות את התוצאה "כוכב פוסט אפוקליפטי".
המשך…

פוסט זה פורסם במקור בפורום טלוויזיה בנענע, בראשון לינואר 2005.

היה לי שבוע רע, נורא אפילו, ולמרות שהסופ"ש נפתח בערב ממש מוצלח עם המוזיקה של איזבו בצוותא, נראה שהוא אף מתדרדר עוד יותר. המחשבות על היכן הייתי היום לפני שנה בודאי לא מועילות.

Best New Years’ Ever!
זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי בתפוצת נאט"ו כשחזרתי לציביליזציה, עד כמה שאפשר לכנות כך את אותו אינטרנט קפה רעוע בעיר האפרורית ארושה, טנזניה, בו אתה מחכה לתורך אחרי נערה עטויית חרוזים בלבוש המסורתי של שבט המסאי. זו היתה הפתיחה הכי טובה שיכולתי לאחל לה לשנת 2004, וזה קרה לגמרי במקרה. ביום האחרון של שנת 2003 הלכתי לישון בידיעה שמחר בבוקר אגשים חלום. ולא סתם חלום – חלום ילדות, כזה שמקנן בי כבר מגיל 3 או 4, וכמה אנשים כבר מצליחים לעשות זאת? כשאנו ילדים החלומות שלנו נוטים להיות בלתי מציאותיים (אמונה שלמה בהבטחת ה"בגיל 21" של בזוקה), תמימים (להיות כבאי, קאובוי, האחים ואן-אריק) ובכלל כאלו שתוך שנים ספורות כשנגדל ונחכים הם יתפוגגו לטובת חלומות אטרקטיביים יותר, גם אם לא תמיד ריאליים יותר – זכייה בפייס, חופשה חינם בקאריביים, שטלעד יתחילו את "הבית הלבן" בזמן.
אבל החלום שלי המשיך לחיות, לא נעלם, לא נשכח. אני רציתי להיות דייויד, ולו לשעה אחת, והצלחתי.
המשך…

עיניים כמו שני זיתי קלמטה ולחיים תפוחות יותר משל משה דץ. גם כן יצירת מופת

שנאתי אותו

כן, קל לומר את זה היום, אבל כשהיינו ילדים זה היה אחרת. עם מעצבן, הילדודס. עדר צווחני שבו כולם רוצים להיות בדיוק כמו כולם, להתנהג כמו כולם, להתלבש כמו כולם (אויה, בגדי הגלישה ההם, זוכרים את טרנד "גזוז סנסיישן" שתקף אומה שלמה עם גלים של רבע מטר בים ביוב השפד"ן?), ולאסוף את האוסף התורן שכולם אוספים כרגע, של מחקים בצורת גלידות ואננס או מכתביות של סו אלן. מכל הקאסט של דאלאס תמיד נתקענו בסוף עם עודף מכתביות של סו אלן יואינג המשעממת שאף אחד לא רצה להחליף. בכלל, תמיד תמהתי מה קרה לאותם מחקים אחרי גיל "האיסופים" – לאן הם נעלמו כשהילד איבד בהם עניין (לטובת קלפים של חבורת הזבל, מן הסתם)? מי מחק את כולם עד אבדון?

ונחזור לנושא: גם כך נחשבתי תמיד לילדה משונה, אנטי חברתית ומנותקת מהסביבה. עד גיל 7 לא ידעתי להבדיל בין השירים של עופרה לבין אלו של ירדנה וכמובן סירבתי להביע עמדה באישיו הנוקב שריתק את כל הבנות, "האם לירדנה יש שיער יותר יפה מעופרה?", והמשכתי להעדיף על פניהן רדיו חזק, אוהבת, שמנגן. כמו כן נמנעתי בעקשנות ליטול חלק בכל משחקי הקלאס, החבל והגומי ששטפו את המדרכות (לקפוץ?! בחום יולי אוגוסט?! אתם השתגעתם?!). ובניגוד לכולם, אני שנאתי אותו. הילד הכי פופולרי, שכולם דיברו עליו, אי אפשר היה להתחמק ממנו. אפילו כשנגמר החופש הגדול הוא המשיך להתקרצץ. בשעות הלימודים בכיתה ג', בני, המורה ללשון וטבע, היה מקרין על הקיר במקלט של בית ספר שקופית עם טקסט משמים על פעלים ונושאים או חלקיו של הפרח, אומר שמי שיעתיק אותה מהר ויפה למחברת יקבל בדף חותמת של הדרדסים, ואם נסיים מהר בזמן הפנוי נוכל לראות בוידאו של הבית ספר את חברנו. אח, כמה שמחתי שבני מחק בטעות חלק מהפרקים ועבר ל'קרובים קרובים'. לך הביתה, ילד נודניק.
שנאתי את מרקו.

אז נכון, מנגינת הפתיחה היתה אלמותית. עודנה היום. אפילו בליל הסדר בפוקרה, נפאל, שרנו אותה ב-150 קולות בין 'והיא שעמדה' ל'משיח', כשהרב החב"דניק מחצר הרבי מלובביץ' רוקד בסערה על השולחן לצלילי ה"אמא! שם מחכה לו דרך ארוכה…". אבל ברגע שנגמר הפתיח, הכל התדרדר. איזה ילד קרציה, אמרתי לעצמי. לא פלא שאמא ברחה לארגנטינה. הלוואי ואני יכולתי לעשות כמותה. גם כן מסע הירואי – זב החוטם כולה רצה להבריז מבית ספר, את מי הוא מעניין? ואם כבר הגעת לדרום אמריקה, מה עם איזה סן פדרו קטן, אסאדו, סיבוב בשמורת טורס דל פיינה עם הצוקים הענקיים (כמעט גדולים כמו האמא שתפסה מסך שלם, איך אפשר לאבד אותה בהמון, יא אללה?). לא יכול בלי אמא? נראה אותו בטירונות, נראה אותו. ותמיד כל הילדים הכריחו אותי לשבת מול הטלוויזיה, אני מפהקת ומנסה לחלום בהקיץ על תוכניות טלוויזיה טובות יותר, שייגמר, שייגמר.
איך שנאתי אותו.

פעם ראיתי את הספר 'הלב' בבית של סבתא. כבר לפני 20 שנה הוא נראה ישן ומסמורטט כאילו עשה דרכו לכפר סבא באוניית מעפילים, ונפל למים כמה פעמים בדרך. ישבתי לקרוא, ומה מסתבר? שבכל הספר העבה יש בערך אולי 7 עמודים עם הסיפור על מרקו דנן, וזהו. הרגשתי מרומה לגמרי. אפילו ממציאו לא פרגן לו עשירייה, אז למה אני צריכה להיתקע עם עשרות פרקים יומיומיים כל שנה?
ואיזה יום, אני זוכרת, למחרת היה הפרק האחרון. זה היה מפתיע, כי לסדרה הארורה היו יותר פרקים מאשר סך ימי החופש הגדול, ותמיד היא נקטעה עם בוא שנת הלימודים באנטי-קליימקס משווע. הגענו לבית ספר לאיזו פעילות טרום לימודים מיותרת וכל הילדים דיברו על מה יהיה ו"הוא בטח ימצא את אמא" (לאאאאאאא. ואני חשבתי שהוא ייעצר בגבול על ידי המכס על הברחת קוף פרא). רק אני שתקתי. לרגע כמעט שמחתי שעוד יומיים נגמר החופש. אחרי דקה וחצי זה עבר, כמובן.

שנאתי את מרקו, את 'הלב'.
ואם כבר, גם 'פינוקיו' היה אובר-רייטד מטורף.

אין אין אין מנוחה לרשעים

אנו מתגוררים בשכונה שקטה, כל כך שקטה עד כי בשעת בוקר בשבת אפשר לשמוע את הנקר מבצע עבודות בנייה בעצים מהצד השני של הכביש. אך עת מתקרבות שעות אחר הצהריים המוקדמות של אותה שבת באזור חודש יוני, הכל משתנה.

נותרו עוד כמה שעות אור קסומות אחרונות של סופשבוע. אני משתרעת במיטה בחדר שטוף השמש מול המאוורר משיב הנפש, קוראת עיתון ומזמזמת עם ניקו בקומפקט את Sunday Morning. אבל פתאום הבית מזדעזע ממכת הדף פתאומית של סאונד. משה דץ פורץ לתוך השקט שלנו, צורח בקולי קולות. מה זה? מישהו מהשכנים יצא מדעתו? מה קורה כאן?
ואז נשמע קול צווחני במיקרופון: "ילדים, כולם ביחד: יום הולדת שמח ל…" – וקולם של חמישים זאטוטים מצטרף – "יו-נ-תן!". אויה.

כמו הנחליאלי המבשר על בוא הסתיו, כמו הפתעתן המוחלטת של הרשויות כשהגשם הראשון שוב מציף כמדי שנה את שכונת הארגזים בדרום תל אביב המבשרת את בוא החורף, כך אחד ממבשרי פתיחתה של העונה המאוסה בשנה הוא קיומן של מסיבות ימי הולדת וסוף שנה בווליום נוראי בכל גן ציבורי בסביבה.

תמיד מדובר בכשלושים-חמישים ילדודס בגיל היסודי ומטה, מלווים בהוריהם, עליהם מנצח מארגן מסיבות בקול מלטף כאורית שחף צווחת את מלוא ריאותיה בדיסק אנפלגד, ועוד במיקרופון, למקרה שמישהו בשני הרחובות הסמוכים פספס את הנאום המרגש של יונתן לאורחיו או את "כל מי שרוצה פיפי להרים יד!". להוראות ה"כולם לרוץ! מי מנגן בדרבוקה? איפה אמא, בואי תברכי את יונתן!" בקולי קולות מצטרף פסקול קבוע של הקלאסיקות ששום מסיבת ילדים רועשת אינה יכולה בלעדיהם: 'אין אין אין חגיגה' של אורנה ומשה דץ (לרוב מלווה בשירים עוד יותר מעצבנים של השניים), נומה נומה היי, שושה, שרית חדד, שירה היחיד של להקת עדן, סאבלימינל, וביניהם תקועה כעצם בגרון בעל כורחה 'אחרית הימים'. נדמה לי שאני שומעת את יצחק קלפטר מתחנן מבעד לצלילים: "די, אז כתבנו שיר אחד על יומולדת, לנצח תזכרו לנו את זה? לפחות תגוונו קצת, מה דעתכם על 'התעמלות בוקר' לשינוי אווירה?". אני מסכימה. לך על זה, יונתן: משוך גווך למטה אל האדמה, גע במצחך בעשבים קטנים, והופ, הופ, הופ, הופ… ודי!

תוך חמש דקות כבר כל השכונה ידעה שיונתן, בעודו עסוק במשחק כסאות מוזיקליים רועם עם חבריו, חוגג את יומולדת חמש, ורובם איחלו בלבם שלא יגיע לשש, או שלפחות יעשה את זה בשכונה אחרת. ידענו גם שלא נכונה לו קריירה מזהירה בכוכב נולד, אחרי שהתעקש לזייף במיקרופון במשך 7 דקות תמימות את "טרללה, גדלתי בשנה".

מיונתן עוד יצאנו בזול. הלהיט הנוכחי הוא להביא אטרקציה נוספת בדמות מתקנים מתנפחים המופעלים באמצעות גנרטור הומה ומטרטר, שהדבר היחידי שמונע ממני לחטוף התמוטטות עצבים בגינו הוא העובדה שהוא נמוג מתחת לרעש המסגריה שמפיק המזגן המקולקל של השכנים. בניו זילנד הוציאו בשנת 2000 דיסק מיוחד למצבים שכאלו, המכיל תגובת נגד בדמות 45 דקות של מכסחת דשא בקולי קולות לנקמה בשכנים רועשים. מעצבן, ללא ספק, אבל מה זה לעומת קלטת ילדים לבית דץ. או אותה מסיבה שבה החליטו לקיים תחרות מי יצרח "אהההההה!" רציף במשך יותר זמן. יעקב ואביטל תזמנו זמן זהה של 48 שניות, ולכן, הודיעה המנחה ההיפראקטיבית בהתרגשות, "נשים! את המיקרופון!! באמצע!!! ונעשה גמר! חוזר!!!".

אני מאשימה את ההורים, אמרתי לחברתי יעל בטלפון. ילדים בגיל 5 לא בוחרים בעצמם מנחת מסיבות שצורחת בדציבלים של נתב"ג 2000 שלם, הם לא מסדרים סט-ליסט של שירי 'המורדים' והם בטח לא שמעו מעודם על אחרית הימים והתלבטו קשות בין 'יש לי יום הולדת' ל'חייו ומותו של מר גוסקין'. אלו ההורים שמחליטים להנחיל לילדיהם מגיל אפס את המטען התרבותי הכי רדוד שיש, לשפוך כסף על מנחה ומערכת ולא להשקיע טיפה של מחשבה. ילדים בגיל 5 עוד לא הקריבו חצי עור תוף לאיגי פופ בגני התערוכה, הם בהחלט מסוגלים לשמוע אדם הנמצא במרחק שני מטר מהם גם בלי מערכת הגברה אימתנית. אם את הולכת לארגן מסיבה שכזו לילד שלך בעוד חמש שנים, תשכחי ממני.
"תגידי תודה", היא ענתה בחזרה, "המוסד הטיפולי מתחת לחלון שלי עושה כרגע מסיבת סוף שנה עם רוני סופרסטאר, רחמים!"
– כן, הם תמיד משמיעים שירים שלה.
– לא, זו באמת רוני סופרסטאר, לייב! היא רוקדת כרגע ממש מתחת לחבל הכביסה שלי!
– מה?! אין צבא הבוקר?
– זה כבר חצי שעה כך, אני שוקלת לשפוך דלי מים מלמעלה.
– נו?
– אני מתלבטת אם להרתיח אותם קודם.

הביאו את הסתיו. של-אאאא-כת.