הופעות ימי סטודנט הן קצת כמו ארוחה במקדונלדס: הן זולות יחסית (לא תמיד, בשנים האחרונות, אם אינך סטודנט), מהירות וקצרות. ברגעיהן הטובים – תוך התעלמות מכך שהקמפוס התל אביבי מוקף ביותר שלטי תאגידים מהטיימס סקוור – הן יכולות להיות כיף, זאת אומרת, בורגר קינג, אך נטולות התרגשות של ממש. מי חשב שנמצא אותה בבר אילן?

ההרכב 'דני, גידי וחברים' רץ לדעתי כבר עשור ומתמחה בהופעות מוזמנות שכאלו, שרקומות מהנוסטלגיה בילד-אין אצל כל ישראלי, של השירים התמימים של גזוז, האלו-שאי-אפשר-לא-לשיר-איתם של כוורת והשיר היחיד שלא מתמתח על פני יותר משבע דקות של דודה. עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, אך על הבמה ציפתה הפתעה. בין סנדרסון, גוב, מזי כהן ואפריים שמיר נפער חלל שבדרך כלל מאוייש על ידי אלון אולארצ'יק. אחרי כמה שירים נעימים אך לא מסעירים, הוצב בו כסא לאורח המיוחד.
(more…)

תמונתו של מתי כספי מעטרת מן הסתם את הערך 'פני פוקר' במילון הישראלי, אבל יש רגעים שגם הוא לא יכול לשמור על שלוות נפש בפניהם.

לפני כמה חודשים, בשעות הקטנות של לילה קר, זפזפתי לי בשלט בניסיון עצל לדחות עוד קצת את היציאה מהגנת השמיכה על הספה לכיוון המיטה. נעצרתי על תוכנית ישנה בשידור חוזר בערוץ 1 לרגל שמונים שנה לתנועה הקיבוצית. מערכונים, ראיונות, קטעי תעודה וגם אוצר קטן בדמות ערימה של חבר'ה על הדשא שכללה את שלום חנוך, מתי כספי ומאיר אריאל ז"ל שרים ומנגנים בגיטרות כמו היו שוב צעירים אלמונים על מדשאת הקיבוץ. צפיתי חצי מנומנמת כשלפתע הגיע אותו קטע קאלט מופלא שהעיר אותי מעלפוני וגרם לי לצחוק בקול רם מול הטלוויזיה ואחרי כן לחפש אותו ביוטיוב לצפייה שנייה. אתמול בצהריים סוף סוף נמצאה האבידה.

הבמאי החליט לגוון ולצלם את אחד המעברים המוזיקליים ברפת. פסנתר כנף לבן הדור הוצב בין הפרות, ומולו התיישב מתי כספי. מהר מאוד הוא למד על בשרו שלעתים דווקא טוב היות האדם לבדו, הו-וואו, אבל הוא מוקף פרות בין כה וכה. שימו לב איך הוא מתעקש בעוז להמשיך לנגן את השיר כסדרו למרות התערבותם של איתני הטבע, אבל לאט לאט ארשת הפנים הנונשלנטית הולכת ונסדקת.

קטע הווידאו הבא אומנם התנוסס זמן מה בטור הלינקים המתחלפים של הבלוג בצד ימין, אבל למקרה שפספסתם, הנה הוא שוב: בראשון באפריל הפיץ ה-BBC פרומו אודות סרט תעודה על תגלית מדהימה בדמות קהילת פינגווינים יוצאת דופן.

הגרסה הבריטית למתיחות של יהודה ברקן כל כך מקסימה, אינטליגנטית ומלאת השראה, שהיא גורמת להרהר בהשבת המנדט הבריטי לארץ ישראל (תחושה שתוקפת אותי מדי צפייה ב-Antique Road Show).

שאלה אליכם: תהיתי לאחרונה האם לקאמבק לבלוג את פינת 'לינקים לסופ"ש' שהיתה לי בזמנו בפורום מוזיקה ישראלית של ynet, אולי בגרסה מקוצרת מעט. מה דעתכם?

ימי ויסלר: אנחנו מתקרבים לסוף ההופעה ואנחנו רוצים להודות לכם שבחרתם לגור בכפר סבא.
~מחיאות כפיים~
ימי ויסלר: מישהו היה צריך לעשות את זה.
~צעקת "ווואווו!" עולה מהקהל~
ימי ויסלר: אתם לא מכפר סבא?
קהל: לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!
כפר סבאי אחד בסדום: כן!
ימי ויסלר: כן, מי גר בכפר סבא, אה? רק מפסידנים גרים בכפר סבא!
~חצי דקה של תשואות ומחיאות כפיים סוערות~
(מתוך הבוטלג 'רק מפסידנים גרים בכפר סבא', שהוקלט בבארבי המקומי בספטמבר 2004)

כשכתבתי כאן לראשונה על סגירתו הצפויה של סניף הבארבי בעיר בה גדלתי, הרהרתי באפשרות לכתוב אחרי ההופעה הסוגרת פוסט פרידה ממועדון הרוק היחידי ביותר ממאה שנותיה של העיר שייאגד כל מיני אמירות והתייחסויות משעשעות לכפר סבא שנאמרו במהלך הופעות במקום, כמו זו שלעיל. אין יותר מדי כאלו. רוב האמנים כנראה העדיפו להדחיק את המיקום. זה בסדר, גם אנחנו. אלא שבינתיים סגירת הבארבי נדחתה בחודש, ועוד שבועיים, ואז עוד כמה שבועות, והיתה הופעת סיום, והופעה אחרת אחריה, ועוד אחת, ופרידה סופית בהחלט (אגב, כל ההופעות החגיגיות היו של להקות קאברים להרכבי חו"ל באופן מבאס בהחלט – ככה נפרדים ממקום שמתפאר בסלוגן 'בית ליוצרים ישראליים'?), ולסיום הופעה אלמונית לגמרי. והשער נסגר. אך לא באופן סופי, מסתבר.

אלו החדשות הטובות: את מה שלא הצליחו לשנות פניות רבות מתושבים, אמנים וראש העיר, שינתה הצעה מפתיעה. יעל שחם זנדר ודוראל זנדר, שניים מבעלי מועדון הקמלוט בהרצליה שמכרו לאחרונה את חלקם בו, הציעו לבעליו של הבארבי, שאול מזרחי, להיכנס לסניף הכפר סבאי כשותפים ולהמשיך להפעילו החל מחודש יולי הקרוב.

על פניו השידוך הזה בין הבארבי לקמלוט השונים כל כך בהווייתם אולי נשמע קצת מוזר: המועדון האפלולי, המעושן והמחוספס באזור התעשייה, עם החומוס והקהל הצעיר, מול המקום המעוצב והמואר, העמוס בשולחנות וכסאות מהוגנים המסמנים שאסור לרקוד, שתמיד החזיק במדיניות משמחת נגד עישון בחלל המרכזי, הפונה לקהל בורגני ומבוגר ומציע לו תפריט ארוך עם קנלוני חצילים ותרד וסופלה שוקולד. השוני הזה התבטא בזמנו כשאלג'יר, להקת הבית של הבארבי, הגיחה להופעה אחת בקמלוט והרגישה כה זרה, עד שמיהרה להציע לקהל את מה שבקמלוט נשמע כלא ייאמן – לדחוף את השולחנות והכסאות הצידה כדי לעמוד ולרקוד (וליתר ביטחון, ירדה מהבמה כדי לעזור בהזזת הרהיטים).
לטעמי, אם שני השותפים החדשים ישכילו לשלב את היתרונות של כל מקום, מדובר בשידוך משמח עם פוטנציאל אדיר. תארו לעצמכם את הבארבי, עם אותו תמהיל של הופעות, אווירה וקהל, אבל בסטנדרטים של הקמלוט. נדמה שזה כבר מתרחש: החל מתחילת החודש עובר המקום שיפוצים נרחבים, מהרצפה ועד תקרה אקוסטית, תאורה, הגברה ושירותים. יש לקוות שבתוכנית כלולים גם מפלסי גובה שונים לטובת בחורות בגובה מטר שישים כמוני בהופעות עמידה (בנקודה הזו תמיד העדפתי את הסניף התל אביבי). נשמע מבטיח, וביולי – הי, בדיוק בזמן לסיבוב החדש של סחרוף – תסתיים ההמתנה ונוכל לבדוק את הבארבי המחודש והמסקרן. אפשר להתחיל לנחש מה תהיה ההופעה הפותחת: שוב אהוד בנאי? פורטיס, בהופעה ראשונה של ממש בעיר? קספר? עוד להקת קאברים (בררר)? אני אהיה שם, עם או בלי חפצים קהים.

המלצה קטנה ולא קשורה בעליל: מחר, יום ראשון, בשעה 16:00, תהיה סוף סוף סיבה טובה להאזין לגלגלצ - שידור חוזר לספיישל במלאת 30 שנה לאלבום המקסים 'הכבש השישה עשר', כולל שיחה עם החבורה המוכשרת הזו. איזו דרך מקסימה לפתוח את חג הגבינות המלבב.

אין לי מה לכתוב על איאן בראון. נדמה לי שהיה קונצנזוס באשר להופעה: היא לא היתה מאכזבת ועם זאת לא ממש מלהיבה, הסאונד דרש שיפור והאנגר 11 הוא מקום מחורבן להופעות. אם חשקה נפשכם בדיווח מורחב יותר, נסו אצל השכן גיאחה (שגם סידר לי טרמפ מהנמל, תודה!) שסיכם יפה ב'עונג שבת'.

משום מה, כמו אחרון אנשי הציוד גם בראון עצמו ענד על גופו תג הפקה לכניסה מאחורי הקלעים. תיאור תפקידו באותיות הקטנות שעליו, למקרה שייתקל כנראה באיש ביטחון שמעדיף את אייר סופליי, הוא Brown. לביורק זה לא היה קורה.

תודה, תל אביב! - כנראה המילים היחידות בקטעי הקישור שפענחנו מבעד למבטא הכבד.

ההופעה המיובאת שהכי חיכיתי לה הקיץ, זו של ביורק, בוטלה. הסיבה הרשמית היא המכירות הדלות ביחס לעלויות הגבוהות של ההופעה. מבאס, וקצת נמהר לטעמי. אני חושבת שביורק היתה מצליחה להביא את ההמונים לפארק עם שיווק נכון וקצת סבלנות – אם היו מרווחים בחודש את התאריך מזמן ההופעה היקרה של מוריסי, בתוספת להקת חימום אטרקטיבית, יותר יחסי ציבור, ובעיקר, מבצעים. מחיר כרטיס מלא להופעת ענק (בטח כשמדובר ב-350 ש"ח) הוא מבחינתי הצעת מחיר ראשונית. תמיד יש הנחות שונות ומשונות: כוכבים של ישראכרד, נקודות של לאומי קארד, ועדי עובדים, לקוחות חברת סלולרי וכן הלאה. הופעות קודמות שהפיק שוקי וייס, כמו רוג'ר ווטרס ודפש מוד, הציגו למשל הסכם הנחות עם חבר משרתי הקבע ופנסיונרים של צה"ל, שהינו מארגוני העובדים הגדולים ביותר בארץ. בדפש מוד היו הנחות משמעותיות דרך חברת פלאפון. הקהל מכיר את הנוהל, והוא לא ירכוש כרטיסים לפני סקר שוק. לביורק לא פורסם שום מבצע, והקהל לדעתי פשוט המתין בשקט לבואם. כך, אגב, עשיתי אני וכן חלק ניכר מחבריי. בנוסף, הקהל הישראלי אוהב לדחות הכל לרגע האחרון. הייתי השנה בהופעה כלשהי באמפי רעננה שנמכרו אליה כ-1,500 כרטיסים בלבד והמארגנים כבר התכוננו לפיאסקו, אלא שביום ההופעה עצמו נמכרו לפתע 5,000 כרטיסים נוספים. השמועות על ביטול הגעתה של ביורק החלו בתחילת מאי, כשההופעה עצמה יועדה ל-31 ביולי. למה לרכוש כרטיסים כל כך מוקדם? בארץ כמו שלנו, לך תדע מה יהיה בעוד שלושה חודשים. אולי תפרוץ מלחמה (ע"ע דפש מוד), אולי ההופעה תועבר למיקום פחות נוח (ע"ע איאן בראון) או תבוטל כליל (ע"ע, ובכן, ביורק).

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא:

גם ב-1995 נאלצנו לקבל הכרעות כואבות בין הופעות חו"ל. כצעירה תפרנית כספי הושקע אז ב-R.E.M, שהצטיידו בחימום הלא פחות אטרקטיבי של רדיוהד. בין האמנים שעמדו בביקורת הדרכונים בנתב"ג היתה גם גליקריה, כך גילינו בארוחת יום שישי אצל סבתא. אבי תיאר ארוכות הופעה שלה בה היה לאחיו, בעוד בן דודי גיא ואנוכי מאזינים בחצי אוזן בשעמום ובולסים שניצלים. לא אמרת שאתה גם הולך להופעה? שואל אבא. היה לך חבר עם קומבינות בקיסריה, לא? "אוי, אל תשאל", משיב הדוד בתנועת ביטול מרוגזת, "ליצן כזה". מעשה שהיה כך היה:
הם הגיעו לקיסריה, ארבעה חברים, נרגשים ומצוידים בהזמנות חינמיות. המושבים שקיבלו היו מעולים, בשורות הראשונות. הם התיישבו שמחים וטובי לב וסקרו את הקהל סביבם. "הרוב היו צעירים", הוא סיפר, "כל כך שמחתי. סוף סוף נוער שמבין במוזיקה טובה!" – ומחווה בידיו לכיווננו – לא כמו הזבל שאתם שומעים!". האורות באמפי העתיק כבו. ההופעה החלה. להפתעתם, גליקריה נראית מעט שונה ממה שזכרו. הם מצמצו בניסיון להבין האם מדובר בטיפול עשרת אלפים פלסטי, אבל מיד נדלקה נורה אדומה כששמו לב לעניין החמור באמת: "לא ניגן שם אף בוזוקי. איזו מין הופעה יוונית זו?". המסקנה היתה ברורה: כמו צופי דבנדרה בנהרט מול איציק אזולאי, שוב דפקו אותנו עם מופע החימום.
עובר שיר. עוברים שניים. חמישה חולפים בסך, אך הזמרת המסתורית מסרבת לפנות את מקומה למופע המרכזי של הערב. מה מסתבר? "הטמבל ביקש כרטיסים לתאריך הלא נכון! הוא טעה ביום!". כועסים ומאוכזבים הם קמו והלכו הביתה. גיא ואני מגחכים.
- לא שמת לב? לא היה שלט בכניסה, שם המופע על הכרטיס?
- היה איזה שם משונה, אבל ביוונית, אז זה נראה מתאים. מה, אני אמור לדעת לקרוא יוונית? איך קראו לה…
ואז הוא אומר את השם שגורם לגיא ולי לשאוג לנוכח הבזבוז: "אהההההההההההההההההה!!! לאאאאאא!!!" ולפרוץ במטח קללות שהבלוג הזה לא יסבול (לפחות עד היום שבו אכתוב פוסט על רכבת ישראל): ביורק.
"השם שלה נשמע כמו קללה ביוונית", הוא ניסה להתגונן. אבל במפתיע, הוא נזכר, באמת לא היה לה בוזוקי.

בשבוע וחצי שחלף לא הספקתי להעביר אל הכתב את זעקות ה"וו-הו! יש תאריך להופעות של מינימל קומפקט!!!". הם חוזרים. התירוץ הוא חגיגות יום הולדת 60 לסמי בירנבך, וגם פורטיס וברי מציינים יום לפני ההופעה הראשונה 54 ו-51 להיווסדם. מזל טוב להם, המתנה לנו. קצת מוזר לערוך איחוד של מינימל בקיץ מיוזע. מצד שני, אולי צריך קצת צינה אירופאית באמצע היולי-אוגוסט הזה, כמו שראיתם בהם קפסולת חורף ניידת המוסוות כקסטה לווקמן כשטיילתי באפריקה החמה. האיחוד האחרון נערך ממש לפני שיצאתי לאותו מסע, בחורף, 2003. כתבתי אז בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet קטע שמיד יתפוס את רוב הנפח בפוסט הזה (מיחזור זה טוב לכדור הארץ!). אבל לפני כן, כמה המלצות:

קפסולה קטנה ומרוכזת של חורף

ב-1991 הופיעה מינימל קומפקט ברוקסן המיתולוגי, וצלמי 'קול הפופ' משידורי הניסיון של ערוץ 2 היו שם כדי לתעד. לכבוד האיחוד העלה ykutner (יואב? יונתן?) את התוכנית ליוטיוב בשישה חלקים - אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ושש. תבורך, קוטנר!
שימו לב ל-Disguise שכל כך משתבח בביצוע חי, ושהלהקה השמיטה באכזריות מהסיבוב הקודם. לטיפולך, פורטיס. ואיך ברי בניינטיז היה כל כך יפה שזה כמעט בלתי חוקי.

עזבו איחודים, הבה נחזור אחורה - ביצוע של Inner Station המקסים מהופעה של הלהקה בתוכנית טלוויזיה באייטיז.

קצת לפני נפילת מסך הברזל הופיעה מינימל בפולין הקומוניסטית. פורטיס מעלה זכרונות כמו שרק הוא יודע.

אחרי התמונה הבאה יגיע הסיפור שלי. מומלץ ללחוץ על הלינק הזה במקש הימני של העכבר, להקיש על 'פתח בחלון חדש', ולנגן בלופ ברקע.
(more…)

היה זה שבוע עמוס של הופעות קטנות, אינטימיות, הזויות ואפלוליות, ואחת שלא ענתה לאף אחת מההגדרות הללו: רונה קינן מקסיקנית, בבליקי-אוריון מספרי סיפורים, ברי סחרוף בפנדלים, וקנגורו פסיכודלי

(more…)

אש אש מדורה: אש תמיד הילכה קסם על האדם, אבל גם עשן יכול להוות מקור השראה. וכידוע, אין עשן בלי אש – כפי שלמדו חברי Deep Purple כשגילו את מקור העשן שהעניק מילים לאחת ממנגינות הרוק המפורסמות בעולם. סיפורו של השיר Smoke on the water, למקרה שמעולם לא הקשבתם לשום מילה מעבר לפזמון והטה-טה-טה, טה-טה-טטה…

מדורת ל"ג בעומר אקראית מול הירח ברעננה בדרך הביתה

אם הגעתם לעמוד הזה כי כבר שנים תהיתם "על מה לעזאזל הם שרים שם?", אז כנראה שבין הגיטרה המיתולוגית בפתיחה ועד הפזמון של ה"עשן על פני המים, אש בשמיים" (האין זה נשמע כמו שורה משיר אבוד של אתניקס?), מעולם לא הקשבתם באמת למילים - כי הן מספרות הכל. וכך הולך הסיפור:
(more…)

כמה מחשבות שעלו אצלי בצעידה הביתה אחרי ההופעה של מאיר בנאי בבארבי כפר סבא

לפני חודשיים, כשהייתי עם ניר באחת מהופעות הבכורה של מאיר בנאי בצוותא, סיפרתי לו שהפעם הראשונה שראיתי הופעה שלמה של מאיר בנאי היתה למרגלות מצדה, בפסטיבל ערד 1992. פרט להופעה שלו במסיבת התיכון שלי באותה שנה וחימום לאהוד בנאי לפני כמה שנים, איכשהו לא נפגשו דרכנו מאז אותה הופעה בלתי נשכחת, עם ההוד של מצדה, הזיקוקים, וההפתעה בדמות כמות הלהיטים הענקית שהאיש המוכשר הזה מחזיק. מאיר בנאי של אז הוא לא אותו מאיר בנאי כיום. המופע החדש מבוסס ברובו על האלבום החדש "שמע קולי", שמכיל שירי פיוטים. בראיון לתימורה היקרה, יונתן רזאל מנסה להסביר את הפתיחות למוזיקה דתית ולפיוטים בקרב הקהל והאמנים החילוניים: "מה שקורה כאן מזכיר לי ילד שבהתחלה עוזב את הבית ואומר 'אני לא מסכים עם כל מה שגדלתי איתו', ואז מתבגר, חוזר לדברים ההם ואומר: 'עכשיו אני אוהב אותם'. מישהו פעם אמר לי משפט חכם, שלהתבגר פירושו לעשות מה שאתה רוצה, למרות שההורים שלך גם כן רוצים שתעשה את זה". בניגוד לחילוניים שמוצאים בפיוטים גילוי מפתיע של חיבור עמוק לשורשים ולבית אבא שהפנו לו עורף בהתבגרותם, אלו מעולם לא היו השורשים שלי. גדלתי בבית אתאיסטי לחלוטין, הפעמים הספורות שהייתי בבית כנסת בחיי היו בטיולי בית ספר ובבר מצווה של בני הדודים. ההסתכלות שלי על הפיוטים היא נטולת המטען הרגשי שטמון איפשהו אצל רוב הקהל באופן כזה או אחר. ללא ההקשר, כשכל מה שנותר לי הוא חיבור או לא חיבור מוזיקלי ככל שיר חילוני מהשורה, האם אני מפספסת משהו מהותי בחוויה?

נזכרתי פתאום באח הצעיר, אביתר. הוא אולי הדוגמא הבולטת לחוסר שביעות הרצון של הקהל שלו מהפאזות השונות שעבר בחייו. באלבום השני טענו ש"זה לא אביתר של האלבום הראשון" ומהשלישי התאכזבו כי "זה לא אביתר" שציפו לו מהשניים הקודמים (אני בדיעת מיעוט, לדעתי השלישי הוא היפה מכולם). למה אנחנו תובעים מהאמנים שאנו אוהבים לקפוא בנקודת הזמן שבה הכרנו אותם ומסרבים לקבל את השינויים בחייהם? גם אני אדם שונה לגמרי ממי שהייתי לפני 16 שנה, באותה הופעה בפסטיבל ערד. למה אנו מצפים שהאדם שמולנו על הבמה לא יתבגר ויתפתח אף הוא לצדנו? אני יכולה להעיד מאמנים שאני עוקבת אחרי יצירתם בקפידה מזה שנים שהדרך מלאת השינויים והתהליכים שמובילים בין תחנותיה אצל אמן אהוב הם מרתקים, כמו גם ההקבלה ביניהם לבין חייך שזורמים לצדם, גם כשהם מלווים באלבומים שפחות תתחבר אליהם בזמן אמת. מי יודע, אולי פעם תהפוך להיות האדם שיגלה את האלבום ההוא, שפתאום חייך יפגשו שוב עם המקום שבו נמצאת אהבתך המוזיקלית הישנה.
(more…)

נדמה שהפכתי בשנתיים האחרונות לעצלנית בכל הנוגע להופעות של אמנים שאינני מכירה. יתכן שזה בגלל שיש פחות אופציות לטרמפים עבורי להופעות אלטרנטיביות שכאלו מאזור השרון ושעותיהן מאוחרות מכדי לסמוך על תחבורה ציבורית, וסביר להניח שיש גם משקל לעובדה שהניסיונות שכן עשיתי הסתיימו ברובם באכזבה או הסתכמו בהופעות נשכחות וסתמיות. יאיר, שנסע איתי לפולקלה 3, צחק שהפסטיבל הוא לא הסגנון שלי וזו בעצם דרכי להרוג בבת אחת במרוכז כמות גדולה של הופעות אמנים אלטרנטיביים שהייתי צריכה לדגום במשך שנה שלמה. הוא צדק. קשה לומר שהתלהבתי, בעיקר כי המקום, שור 3, התגלה כמלכודת חום איומה אפילו בשלהי הקיץ, כל כך איומה עד שהיוצאים מהבניין אל האוויר הדרום תל אביבי המהביל והמזוהם קראו באנחת רווחה: "איזה כיף, סוף סוף אוויר!". אבל לא רק. האירוע חיזק את הרגשתי שאינני טיפוס של הופעות סינגר-סונגרייטרים נוגים המלווים עצמם בגיטרה אקוסטית אחת. זהו פורמט שממצה את עצמו והופך חדגוני מהר מאוד, במיוחד ברצף של הופעות דומות או כשמדובר בחומרים שאינך מכיר כלל וכלל, והאמן חייב להיות מאוד יוצא דופן כדי לבלוט במסגרת שכזו.

קצת לפני פסח, אחרי תקופה ארוכה שבה לא פרצתי ממסגרת ההופעות המוכרות, לבני החביב הציע לי להצטרף אליו להופעתו של המוכתר. גם הוא זמר-כותב, אבל לא מהסוג שיוזמן לפולקלה הקרוב. לשמו של המוכתר התוודעתי אי שם בתחילת שנות התשעים, בנסיעות בערבי שבת לארוחת יום שישי אצל סבתא בגבעתיים. על קיר אחד בז'בוטינסקי, לא רחוק מהשלישות, היו תלויים פוסטרים שלו והם משום מה נחרטו לי בזיכרון. השם נשמע כמו זמר קסטות מזרחי, משהו שבין תארי "ילד הפלא" ל"המלך", אבל העיצוב של הפוסטר היה הרבה יותר אפלולי ומסתורי מהמקובל בז'אנר, והוא שעורר את סקרנותי לגבי זהותו של המתחבא מאחורי הכינוי הגרנדיוזי.
(more…)

על שתי הופעות לסיום חג הפסח: רונה קינן בהופעה אקוסטית במשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, ופורטיס מארח את כנסיית השכל בבארבי תל אביב

זו הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת להופעה של רונה קינן. אווירה מעט אחרת מהופעותיה הרגילות, אני מניחה. פטיו בין אולמות עם עץ קטן, מתחת לכיפת השמיים, נחבא בקצהו של גן עירוני קטן בשרון. סביב שולחנות עגולים יושב קהל מבוגר יחסית, שנראה כמו ההורים של אלו המגיעים להופעותיה במועדונים אפלוליים בתל אביב שרק מתחילות בשעה שזו תיגמר (במקרה הטוב). מואר מאוד, רונה משמאל, ערן וייץ מימין, ביניהם מנורה קטנה של איקאה "בשביל ההרגשה הביתית", לדבריה.

נזכרתי שלפני שבוע, בהמתנה לאיזו הופעה, דיברנו מיה ואני על ספיישל מריה קארי באמריקן איידול. כל פעם כשהזכירו את שמה התייחסו אליה כאל 'דיווה'. פעם המונח הזה התייחס לזמרות גדולות מהחיים, לא רק בקול היוצא דופן שלהם אלא גם באישיות וברגש שיצקו לתוך השירים שלהן. אריתה פרנקלין למשל, או קרול קינג (בלינק המצורף: הרצאה של רזי בן עזר על קינג). נדמה שהיום בתקשורת האמריקאית יש אינפלציה של דיוות. כל זמרת קצת מצליחה שמרימה את הקול בסגנון עדות הכוכב נולד, עם הפאוזה הדרמטית ואז הצעקה המתפרצת עד קצה יכולת הגרון, זוכה לתואר. למריה קארי יש מנעד מדהים של חמש אוקטבות ויותר להיטים במקום הראשון במצעד האמריקאי מכל אמן אחר פרט לביטלס – ונראה אתכם מצליחים לזכור שניים מהם חמישים שניות אחרי סיומם. העיקר החזות, אובר-דרמטיות וצלצולים, ופחות התוכן.

רונה היא אנטי דיווה. יש לקול שלה איכויות צלולות שמזכירות זמרות ארצישראליות של פעם, חוה אלברשטיין למשל. הדבר בולט במיוחד כשהיא שרה את "מיהו המילל ברוח" כל כך יפה שאפשר לראות את ההתפעלות על פני כל אחד מהנוכחים. אני חושבת על אבא שלי שאוהב את השיר ומצטערת שאי אפשר לאסוף בידיים את הצלילים ולהביא לו אותם הביתה. לרונה אין שיאים בשירים, למעט אולי בפזמון של 'מבול' שגם הוא שיא כל כך עדין ומקפיא דווקא בניואנסים הקטנים שלו. היא לא גדולה מהחיים, כי החיים, בינינו, גם הם לא גדולים במיוחד. הם לא מורכבים מבנייה איטית לקראת פסגה ואז נסיקה מיידית לשיאים מתנפצים בהפקה מהודקת היטב, אלא מהרבה שגרה רציפה, רגעים קטנים של אושר ושברוני לב זעירים, הרווח בין השורות של דברים שלא נאמרו. וזו בדיוק הטריטוריה שלה, עם הקול שובה הלב שמצליח לרגש במחוות הכי קטנות, בשינויים מינוריים, ונותן כבוד למילים בלי להרים ווליום, רק לסמוך על הרגש מבפנים שיימזג לתוכו. השירה המופנמת מלאת הדקויות הזו מצליחה לחולל בלב סערה גדולה יותר מכל קפיצה בין חמש אוקטבות ב-1.3 שניות.

הדוגמא הכי טובה לשקט הכובש הזה הוא 'מבול' היפהפה. מתי בפעם האחרונה שמעתם אמן מבצע את השיר הכי מצליח שלו בהופעה בלי שזה יהפוך לשירה בציבור בלתי נמנעת של כל הקהל? היא שרה, כולם יודעים את המילים, אבל מקסימום מניעים את שפתיהם בלי קול. כמו מנסים מתוך כבוד לביצוע שלה לא למהול את שירתם בשלה, להשאיר לה מרחב שקט כדי לא להפריע לקסם השביר הזה בפזמון להתחולל מתוכה בדקות החד פעמיות הללו לפני שמתפזרים הביתה וחוזרים שוב לחיי השגרה הגדולה.

(רונה קינן וערן וייץ, המשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, 24/4/2008)

יש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף וצריך לילה כדי לצמצם את כל ערימת ה"וואו!" ומיליון סימני הקריאה שמתרוצצים בראש שלך לרשמים קוהרנטים, ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב על הקטע ההוא והשיר הזה, איזה דבר מצחיק בהדרן ועל דברי הקישור, ואבחנות מוזיקליות, והשינויים בסט-ליסט וסקירה היסטורית קלה ו…
ויש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף ולא יודע מה לומר עליהן חוץ מ"כל כך משובח, כרגיל". התיאורים לא יצליחו לתפוס ולהסביר את האושר החמקמק הזה. אולי זו החברה המצוינת מסביב בדמות הפרצופים הידידותיים המוכרים של הקהל הקבוע, אולי אלו האנרגיות הבלתי נדלות והאש של פורטיס, אולי ההרכב של יובל שפריר על הקצב ועידו אגמון שתמיד משעשע אותי הניגוד בין התנהלותו המופנמת על הבמה לבין הרגש והסערה שהוא מוציא מהגיטרה בו בעת, וגיל סמטנה היקר שגם בשנות הארבעים לחייו אפשר למצוא בעיניו את אותו ניצוץ מאושר של נער שכל כך שמח שהוא זכה בגיג המטורף הזה לנגן עם האנשים שסביבו. אולי המוזיקה. הכל ביחד, מן הסתם. הקסם הוא יותר ממה שניגנו ומה שנשאר מחוץ לסט-ליסט. אני מוכנה להקריב הפעם את 'הירושימה מון אמור' ו'איפה הסוסים' על מזבח ביצוע נדיר ל-When I go. יורם חזן שר על גבי הלחן המהפנט, ופורטיס מתיישב למרגלות התופים, מתבונן ומקשיב כמו אחד הקהל. ברווחים בין הבתים הוא מזדקף, מכונס בתוך הגיטרה ופורט בדממה.
(more…)