המסע לאנטארקטיקה: הטבע ניצח

הבה נעשה הפסקה מההיסטוריה האנטארקטית לטובת פוסט מצולם, ברשותכם? לאחר יומיים וחצי בים, חלקם סוערים, חלקם פחות, אנו מגיעים אל האי ג'ורג'יה הדרומית. בעבר היה זה מעוזם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, שטבחו ביותר ממיליון דובי ים אנטארקטיים כמעט עד להכחדתם. אך כשהאדם עזב את החיים האומללים באי הקר והנידח, הטבע חזר להרים ראש. אוכלוסיית דובי הים לא רק ששבה וגדלה, אלא שהיא גם החליטה לבצע השתלטות על שרידי הספינה שסייעה בעבר בהרג אבות-אבותיהם, ולהפוך אותה לאתר המשחקים של הדורות הבאים. קבלו את מתקן הג'ימבורי הנידח בעולם

ציידי דובי הים (בעברית, המונח "דוב ים" מתייחס לכלב ים עם אוזניים בולטות) הראשונים הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-1786 בעקבות המלצתו של אחד מסלבריטאי העל מבין מגלי העולם – ג'יימס קוק. קפטן קוק הגיע למפרץ פוזשן 11 שנה קודם, והתפעל מהכמויות העצומות של דובי הים. סיפוריו על עולם החי העשיר של האי הנידח, חלקת אדמה עוינת ופראית בקצה העולם, כמעט שהביאו חורבן על אוכלוסיית החיות במקום. בהתחלה הגיעו ציידי דובי הים, שהתגוררו במעונות דלים ודולפים במערות או בסירות הפוכות, חבטו למוות בדובי הים, פשטו את עורם ומיהרו לברוח מהאי המקולל. בתחילת המאה ה-20 מכונת ההרג השתכללה, עם הקמת מחנות קבע לציידי לווייתנים באי. אחת מהן פעלה במשך עשרים שנה בפרינס אולאף הארבור שבכניסה למפרץ פוזשן. כמעט 80 שנה אחרי שסגרה את הבאסטה, ויותר מ-230 שנה אחרי קפטן קוק, גם הספינה שלנו כמוהו עשתה את עצירתה הראשונה באי במפרץ פוזשן, וממנה יצאנו בסירות זודיאק קטנות לתור את שרידי תחנת הציידים.

היה זה כבר סוף הקיץ, כך שבניגוד לנוף הראשוני המושלג ועטוי הקרחונים שראינו, פרינס אולאף הארבור היה דווקא ירוק-חום (מראה שישתנה ללא היכר תוך חודש וחצי). אבל כבר במבט ראשוני אפשר היה להתרשם מעד כמה היו שוכני תחנת הציידים מנותקים מהציוויליזציה: כל שהיה לרשותם הוא רצועת חוף דקיקה וקצרה וכמה מבנים נטועים על גבעה. מאחור התנשאו קירות כמעט אנכיים של הרים בלתי עבירים, שביניהם שדות קרח מחורצים. הדרך היחידה לצאת מכאן היתה דרך הים הבוגדני והסוער, שגליו טרפו ספינות ציידים רבות.
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: "אלוהים אדירים, איזה מקום נורא" (המירוץ לקוטב, חלק ב')

כמו באותן אגדות אורבניות על אנשים שיצאו לרגע לקנות סיגריות ולא שבו, הקפטן קם על רגליו, ומלמל, כאילו כבדרך אגב, שהוא יוצא החוצה וכנראה יתעכב זמן מה. הוא פתח את דלת האוהל, ותוך צעד אחד נבלע בלובן סופת השלג, שנדמה שכיסה את כל העולם בחוץ. על אף שלא היה יכול להרחיק יותר מכמה צעדים בגהינום הקפוא סביבו, כמעט מאה שנים חלפו, ואף משלחת לא מצאה מעולם זכר לקפטן האובד.
שני חוקרי ארצות נודעים, שתי משלחות, קוטב אחד. בריטניה נגד נורבגיה בקרב האחרון על כיבוש סוף העולם, מילולית. על הניצחון, המוות האכזר, האירוניה והפינוק הלאומי שאף נורבגי לא מוכן לעזוב בלעדיו את הבית. המירוץ לקוטב הדרומי, חלק שני ואחרון

תקציר הפרק הקודם: ככל שתתקדם המאה ה-20, המקצוע המהולל של חוקר ארצות ייכחד מן העולם. אך בתחילת המאה, נותר עוד חלק עולם אחד שבו יוכלו להבריק הילדים שגדלו על סיפוריהם של קפטן קוק המפורסם, קולומבוס, מרקו פולו ועמיתיהם – אנטארקטיקה. ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הבריטים, לפעמים חברים ולפעמים אויבים, מתחרים זה בזה על כיבוש הקוטב הדרומי. שקלטון כמעט נוגע בקו הסיום, אך מחליט לסגת בישורת האחרונה. ב-1910 סקוט יוצא על סיפונה של ה"טרה נובה" להשלים את משימת חייו. הוא בטוח שהניצחון בכיסו. אבל בעצירתו האחרונה בציוויליזציה ממתין לו מכתב ובו חדשות מדאיגות: הוא לא היחיד בדרך לקוטב.

Matterhorn Iceberg with Mount Erebus in the background, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

המשך…

כך החלה ב-1910 המערכה האחרונה בקרב על כיבוש הקוטב הדרומי:
במסלול מספר 1: משלחתו של רוברט פלקון סקוט בספינה "טרה נובה", נציגת בריטניה.
במסלול מספר 2: תחת דגל נורבגיה, משלחתו של רואלד אמונדסן בספינה "פראם".
לפניהם כ-2,800 ק"מ של קרח, שלג ולובן אינסופי, בתנאים האיומים ביותר על פני האדמה.

השינוי המפתיע בתוכניותיו של אמונדסן היכה בהלם את הבריטים. עד לאותו רגע נדמה היה שסקוט לבדו בזירה, ללא מתחרים. ה"פראם" בכלל יצאה מנורבגיה במטרה מוצהרת להפליג לצד השני של העולם, לקוטב הצפוני. הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, ואחד ממארגני המשלחת הבריטית הצהיר בלעג: "אין לפראם סגולות שיט טובות יותר משל ערימת שחת" (הפראם, כמובן, היתה ספינה מעולה – ובאופן אירוני, בעליה אף הציע להשאיל אותה למשלחת הראשונה של סקוט, אך הוא סירב בטענה שהיא אינה מתאימה לשיט ליבשת). האנגלים הכועסים אף תבעו לא לתת למשלחת הנורבגית לעגון ב"שטח שלהם" באנטארקטיקה, אבל לשמחתם, אמונדסן כלל לא הגיע למפרץ מקמורדו, נקודת הפתיחה של הדרך לקוטב. הפראם פשוט נעלמה.
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: "אלוהים אדירים, איזה מקום נורא" (המירוץ לקוטב, חלק א')

בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המירוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי. שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת. ומי ניצח בשידור החוזר? המירוץ לקוטב הדרומי, חלק א'

כמו פאזל נטול תמונה מנחה, שתוכנו מתגלה חלק אחרי חלק, לאט לאט מילא האדם את מפת העולם. העולם, מצדו, החל להתכווץ. נתיבי תחבורה חדשים קיצרו את הדרכים בין ארצות ויבשות, הזפלין נחנך במפנה המאה, וב-1903, בטיסה שנמשכה 12 שניות שלמות, התרומם המטוס הממונע הראשון באוויר. בתחילת המאה ה-20 מפת העולם היתה כמעט שלמה, אבל אזור מרכזי אחד נותר ריק: בדרום הגלובוס חתיכות שלמות היו חסרות. היו כבר חוקרים אמיצים שיצאו אל הכלום שבתחתית העולם ושרטטו חלקים מקווי החוף של היבשת האחרונה בהצלחה כזו או אחרת, אבל משם ודרומה המפות היו נעצרות. אנטארקטיקה נותרה הסְפר המרכזי האחרון, סוף העולם, המעוז הבא של מגלי הארצות וההרפתקנים. ובלבה חיכה "הגביע הקדוש" של חוקריה: הקוטב הדרומי.

מימין לשמאל: רואלד אמונדסן, ארנסט שקלטון ורוברט סקוט

רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868 באנגליה, בן למשפחה אמידה. ילד רגיש בצעירותו, שגדל לבחור יבש למדי, אנגלי טיפוסי לתקופתו. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תוכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר – "ריאליטי ההישרדות" של לפני מאה שנה, אם תרצו. אך למנצח לא המתין פרס של מיליון דולר, והמפסיד לא תמיד נשאר לעמוד על רגליו כדי לממש את כרטיס הנסיעה בחזרה לציוויליזציה.
קשריו הטובים עם מארגן המשלחת סייעו לו לזכות בתפקיד, ובמהרה היה שקוע עד הצוואר בהכנות ובגיוס אנשים. כחצי שנה לפני היציאה לדרך דחף המממן הראשי של המסע חבר של בנו לרשימת הסגל. קראו לו שקלטון. הוא עתיד היה להיות חבר טוב לסקוט, ואחר כך אחד מיריביו המרים.

ארנסט הנרי שקלטון, מתחרה מספר 2. יליד 1874, אירי, מנהיג מלידה, מצויד בכמות גדולה של בטחון עצמי (מופרז), קסם אישי, אופטימיות ורצון עז להתעשר במהירות (דרך שלל רעיונות משונים ומיזמים כושלים), אותו מעולם לא הגשים. בגיל 16 יצא אל הים. למעשה, מסעו הראשון היה ארוך ומייגע, אל אחד מאזורי האוקיינוסים האיומים בעולם (שבקצה דרום אמריקה), וספינתו בקושי ניצלה מטביעה. לא רק שניסיון זה לא ריפה את ידייו, אלא ששקלטון התאהב בים ונמשך לדרום הרחוק. הוא פתח בקריירה בצי הסוחר, וכששמע על משלחתו של סקוט היה נחוש לא לפספס את ההזדמנות.

The ship Discovery, Antarctica – Photograph taken by Herbert Ponting, [1901]
באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. הספינה שנלכדה בים הקפוא נראית כמבנה רפאים בנוף הלבן.

המשלחת יצאה מאנגליה על סיפונה של ה"דיסקברי" בקיץ 1901, וחמישה חודשים אחר כך הגיעה ליבשת. המפגש עם אנטארקטיקה גילה לבריטים עד כמה קשה, בוגדני ולא מוכר הוא אזור הקוטב. במסעות שערכו ביבשת הם סבלו מפציעות, כוויות קור, עיוורון שלגים, רעב, סופות שלגים קשות, תנאי שטח איומים, קור מקפיא וצפדינה (מחלה שהיתה נפוצה בקרב ימאים וחוקרי קוטב, הנובעת ממחסור בויטמין C – אלא שהויטמין עוד לא התגלה על ידי האדם באותה עת). הם איבדו זה את זה, נפלו לסדקים עמוקים בקרח, ולא אחת ניצלו חייהם בנס. אדם אחד קיפח את חייו כשהחליק מצוק עטוי קרח אל תהומות הים. בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו כולם בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים, בשם Royal Terror Theatre (שמה המשונה לא נועד להעיד על רמתה, חלילה: היא נקראה ע"ש הר בקרבת המחנה). שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות. לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.
(חלק מגיליונות ה-South Polar Times נכרכו והודפסו שנים אחר כך בבריטניה במאות ספורות של עותקים. אפשר להתרשם מדפים אחדים כאן)
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: לא מסנוור יותר משמש עירומה

בין איי פוקלנד לגולת הכותרת של הטיול, האי ג'ורג'יה הדרומית, מפריד שייט ארוך ומייגע בן יומיים וחצי. על הרגעים היפים על הסיפון כשהים שקט, ועל השיר שמלווה אותם.

"בסוף המדבר יש ים", הבטיח שלום גד אור בקצה המנהרה, "יש ים בסוף המדבר". אבל כאן, מעמדתי בראש הסיפון העליון של הספינה פרופסור מולצ'נוב, נדמה לי שגד התכוון בעצם ל"חוף". הלא בעידן המודרני מטוסים עוזרים לנו לגמוע את המרחקים בין יבשה ליבשה בדרך האוויר הקצרה והמהירה. כבר איננו יוצאים במסעות אונייה ארוכים אל לב האוקיינוסים, שם הומות סערות ומתרוממים נחשולים ענקיים, ואלו מתכווצים ליריעה רחבה, כחולה, שטוחה ושלווה במבט מחלון המטוס הקטן בגובה עשרות אלפי רגל. כיום המגע שלנו עם הים הוא בעיקר בקצוותיו, בשוליים הנוחים והבטוחים שלו, אלו שנראים יפה תחומים בתוך מסגרת חלונות ערינו: בחוף.

אם שלום גד היה בין נוסעי ספינתנו, שעון על דופן הסיפון הראשי שהגלים מתנפצים עליו ומסביב שום דבר פרט לקילומטרים על קילומטרים של ים פתוח, הוא היה בוודאי מסכים. הלא האוקיינוס גם הוא סוג של שממת מדבר עבור האדם, ואינו מציע נחמה של ממש. המים הם פטה מורגנה, קרים וצלולים ומשיבי נפש אך למעשה אינם ניתנים לשתייה. עולם החי שבו סתגלן ונחבא ממבט שטחי על פני השטח. זו סביבה קשה ומאיימת. האדם אפילו אינו יכול להלך בה, ונדרש לצלוח אותה באמצעות בניית פיסות קרקע ניידות המוטלות לחסדי הסופות והגלים. תנודותיהם של אלו גוזלות לעתים ממנו אפילו את המובן מאליו, שיווי המשקל, במחלות ים מייסרות. כשאנו חושבים על מרחבים אינסופיים אנו מדמיינים לרוב מדבר רחב ידיים של דיונות חול רבות מספור, אך מרחביו של האוקיינוס אדירים פי כמה. הם נפרשים לא רק לרוחב ולאורך, אלא גם לעומק הבלתי נתפס. זר וסגור כל כך.
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: כחול ולבן, כחול ולבן, זה צבע שלי…

לכבוד חג העצמאות והשרב שבצדו, הרי פוסט מצולם של תמונות כחול-לבן – גם אם כחול-לבן מהזן המצנן שלא תמצאו כמוהו בישראל, אלא ביבשת אנטארקטיקה הרחוקה. תתייחסו לזה כאל ניסיון ללוחמה פסיכולוגית במזג האוויר. בהצלחה וחג שמח!

חברים ומכרים שעקבו עד עכשיו אחרי סדרת כתבות זו על המסע לאנטארקטיקה שואלים – "רגע, מה זאת השמש הזאת בצילומים? איפה כל הקרח?". ובכן, הוא לא באיי פוקלנד שאליהם הגענו בבלוג עד כה, מן הסתם. הוא מחכה בהמשך הדרך, ובחלקו גם בתיקיית הקבצים "סיירבה 20" על המחשב שלי שמכילה מעל 260 תמונות. אלא שאנטארקטיקה, כפי שאנסה להעביר בהמשך הסדרה, היא לא רק קרח ועוד קרח (ומיליוני פינגווינים). יש בה נופים נפלאים, שקט וטבע פראי שלא תמצאו כמותו באף יבשת אחרת, עיירות רפאים (בג'ורג'יה הדרומית), לווייתנים, עולם חי משגשג והיסטוריה אנושית מרתקת במיוחד בדמות סיפורים בלתי יאומנו על המשלחות האמיצות (אולי גם מטורפות לעתים) שניסו לחדור אל השטח הלבן הגדול והריק שבקצה המפות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
על הקרח אין מה לספר. התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב ממני. הפוסט הזה הוא בבחינת הצצה מקדימה קטנה להמשך. אח, למות בשרב הישראלי ולהתגעגע…
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: בפוסט הזה אין פינגווינים

כן, מי היה מאמין. תמונות אחרונות מאיי פוקלנד.

הגיעה השעה להיפרד מהמושבה המקסימה של הפינגווינים הפאנקיסטים ושכניהם האלבטרוסים חובבי האימו. התחלנו להתרחק מהצוק עד שכל בעלי החיים שוב נבלעו לתוך הסבך הירוק של שיחי הטוסוק המגוננים. על הגבעה ממול רעו כבשים – נוף טיפוסי לאיי פוקלנד. מהנקודות הגבוהות בשביל יכולת להשקיף על הגבעות המתרוממות של האיים הסמוכים.
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: אם סיד וישס היה פינגווין

…הוא היה רוֹקהוֹפּר (פינגווין סלעים). לפינגווינים אלו יש עיניים רושפות אש, קוצים בשיער, פרצוף אדיש בקוליות עד אין קץ וחיים על הקצה (באופן מילולי). את השכונה שלהם הם חולקים שלווה עם ציפור שהיא ההיפך המוחלט – אלגנטית, מהודרת, אצילית ומאופרת בקפידה: אלבטרוס שחור גבה. ביקור במושבת הפינגווינים החביבה עלינו באיי פוקלנד.

האי הקטן ווסטפוינט נמצא בצפון-מערב איי פוקלנד. יש בו מעגן זעיר שצמוד לביתה הקטן של בעלי האי, שהם תושביו האנושיים היחידים. ממנו יוצאת דרך עפר שמטפסת בין הגבעות הירוקות-אפורות-חומות הריקות מעצים, שעליהן משוטט עדר כבשים שליו (מענפי הכלכלה המרכזיים בפוקלנד). המסלול מסתיים היכן שהגבעות עוצרות, נופלות לתוך תהום כחול-לבן שגלים מקציפים בו ללא הרף. במבט ראשוני אי אפשר להבחין בייחודו של המקום על פני כל גבעה אחרת. הכל נראה ירוק ותו לא. אבל אז מחפשים בזהירות מקום לפסוע בין שיחי הטוסוק האופייניים למקום, ופתאום מאחורי אחד מהם מתגלה האוצר: מושבה מקסימה ועירנית של פינגווינים פאנקיסטים ואלבטרוסים מהודרים, עסוקים בשלהם – האכלת גוזלים, סידור נוצות, טיפוח הקן, חיזור, תנומה קלה או מטסים אוויריים מרשימים – הכל ממש על קצה הצוק, מול תפאורת הים.
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: חתיכת בריטניה בלב ים

איי פוקלנד הם כמו פיסה קטנה של אנגליה הכפרית שהתנתקה לפני כמה עשורים מבריטניה, התפוררה מעט וחלקיה נסחפו אל הקצה השני של כדור הארץ. גם כאן יש תאי טלפון אדומים, והתושבים מדברים במבטא בריטי, נוהגים בצד שמאל ומקפידים על שעת תה. אך האשלייה האירופאית נסדקת כשמגלים שעל כל תושב אנושי באי יש כ-180 פינגווינים.

מהסיפון נראו האיים כגבעות קטנות, כשעל זו שמולנו סודרו שורות שורות של בתים לבנים קטנים בעלי גגות צבעוניים – בנייניה של סטנלי, הבירה וגם העיר היחידה באיי פוקלנד. היה לרשותנו חצי יום לשוטט ביניהם, או פחות מזה אם נחליט לעלות על האוטובוס שעמד בצד הנמל, ועמד לצאת אל מושבה קטנה של פינגווינים מגלניים הסמוכה לעיר. תוך רבע שנייה מקבלת האפשרויות מיהרו כל נוסעי הספינה לתפוס מושב באוטובוס. בכניסה אליו פגשנו במפקד המשמר האזרחי של סטנלי, בכבאי אש בכיר ובנהג האוטובוס – שהיו כולם למעשה אדם אחד. בפוקלנד אין אבטלה. מדריך הטיולים היה חולה, וכך הנהג הנרגן אך המשעשע שלנו הוסיף באותו בוקר עוד תפקיד לרשימה. הוא ניסה למלא אותו ככל יכולתו: "פרט לפינגווינים, בג'יפסי קוב תוכלו לראות מגוון עשיר של מיני ציפורים. הייתי מפרט עבורכם אלו ציפורים, אבל כל העופות נראות לי אותו דבר". פול, מדריך הצפרות שלנו, הבליג בשקט ואז שאל אם אפשר בדרך חזרה ללכת מהמפרץ לעיר כמסלול רגלי חביב. "בטח, בקצה הדרך הזו אתה פונה שמאלה, ממשיך לאורך החוף, יש נוף יפה לים. נדמה לי שזה לוקח כשעה וחצי, אבל מאיפה לי לדעת. אני גר פה כל חיי ומעולם לא הלכתי את זה ברגל. למה לי? הרי בשביל זה המציאו את המכונית, לעזאזל!".
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: הדשא של השכן שחור-לבן יותר (פוסט מצולם)

באיי פוקלנד, אם הדשא של השכן ירוק יותר זה רק בגלל שיש עליו פחות פינגווינים. עצירה ראשונה בדרך ליבשת הדרומית במושבת פינגווינים לבני אוזן (ג'נטו).

יש אנשים שקוראים לנוף הזה "החצר האחורית שלנו"

בוקר ה-11 בפברואר 2009 נפתח בהתרוממות רוח, כשהתעוררנו בשעת בוקר מוקדמת אל מראה שגרם לך סוף סוף לחוות על בשרך את האופורייה, תחושת הרווחה והגילוי ואנחת הרווחה שקראת עליהן בכל כך הרבה ספרי הרפתקאות בילדותך: הרגע שבו אחרי ימים ארוכים בלב ים מלח בראש התורן מבחין לפתע באותו כתם מיוחל באופק וצועק "יבשה!".
טוב, אף אחד לא באמת צעק, חוץ מהלבבות של כל הנוסעים, בעודנו מביטים בסקרנות ובאושר בגוש החום-ירוק ממול. גם לא באמת עברנו ימים ארוכים בלב ים. רק אחד. אבל מחלת הים הקשה שחטפנו בו גרמה לכך שמעולם לא שמחתי כל כך לראות יבשה (זאת אומרת, עד החלקים הבאים והגרועים עוד יותר של מרחבי ים פתוח בהמשך המסע…). ושם היא ניצבה כמו אור בקצה המנהרה, כמו אגם במדבר, כמו… נו, אי בלב ים, בדיוק. קצת מטושטשת בערפילי הבוקר, אבל מוארת בגוון זהבהב כמו אוצר טהור באופן ששיווה לה מסתורין וקסם, ומעליה לא אחת – שתיים! שתי קשתות צבעוניות! ככה מתחילים מסע אל הדרום הרחוק!
(המשך…)

המסע לאנטארקטיקה: עובדות מפתיעות על היבשת הקפואה

בחנו את עצמכם: מה משותף ליבשת אנטארקטיקה ולמדבר סהרה? כמה אחוזים מכמות הקרח העולמית מכסים את אנטארקטיקה? כמה תושבים יש ביבשת? כמה עצים? דובי קוטב? כספומטים?

תכלית בתחתית: נתחיל מהעובדות הידועות ביותר – או כך לפחות חשבתי עד שיותר מדי אנשים הניחו שאני נוסעת לאלסקה או לקוטב הצפוני. אנטארקטיקה היא היבשת הדרומית ביותר בכדור הארץ, היא תופסת את תחתית הגלובוס, ובה נמצא הקוטב הדרומי. בניגוד לאזור הארקטי, שנמצא סביב הקוטב הצפוני, וכולל שטחים באלסקה, קנדה, נורבגיה, רוסיה וכן הלאה. מכאן שמה: "אנט-ארקטיקה", כלומר, הפוך לאזור הארקטי.

קרח מכאן ומכאן: יבשת אנטארקטיקה גדולה יותר מאירופה, יותר מארצות הברית ויותר מאוסטרליה. עם זאת, יותר מ-98% מאדמתה מכוסה בקרח. עובייה של כיפת הקרח שמעל היבשת מגיע לשני קילומטרים ויותר. כמה קרח בדיוק? 90% מכמות הקרחונים העולמית. כדי שתנסו לתפוס את גודל הנתון הזה, אספר לכם ש-9% נוספים נמצאים בכיפת הקרח של האי גרינלנד בצפון הכדור. זאת אומרת שכל יתר הקרחונים בעולם כולו – קרחונים אדירים באלסקה, בהרי האלפים, בקנדה, בהרי ההימלאיה, על פסגת הקילימנג'רו ושדות הקרח העצומים באופן מטמטם חושים בהרי דרום אמריקה – כל אלו ביחד הם רק אחוז אחד בודד.
ואם זה לא מספיק מרשים, בחורף (כלומר, בקיץ שלנו) הים סביב אנטארקטיקה קופא לחלוטין, והיא מכפילה את שטחה, עד שהכל מתמוסס בחזרה בקיץ הבא.

שוברת שיאים: זו היבשת הקרה ביותר (נמדדה בה הטמפרטורה הקרה ביותר בכדור הארץ, -89.2 מעלות), הגבוהה ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר, הקרחון הכי ארוך (700 ק"מ, יותר מפלורידה!). היא גם היבשת היבשה ביותר. אנחנו תופסים את המושג "קור" כמלווה במטחי גשם ארוכים, אבל באנטארקטיקה יש מעט מאוד משקעים. למעשה, יש בה כל כך מעט גשם עד שהיא בכלל מוגדרת כמדבר. כן, כמו הסהרה, רק עם קרח במקום חולות ופינגווינים כתחליף לגמלים.

פינגווין VS דוב: הנה עובדה שתמיד ממשיכה להפתיע אנשים – אין דובי קוטב באנטארקטיקה. בכלל, אף לא אחד. הם חיים הרחק בצפון כדור הארץ, באזור הארקטי. לעומת זאת, בקוטב הצפוני אין פינגווינים. למעשה, פינגווינים חיים אך ורק בחצי הדרומי של הגלובוס (ולאו דווקא במקומות קפואים: יש מינים שחיים באוסטרליה, בדרום אפריקה ובאיי גלפגוס). מה ששמעתם. בניגוד לטעות הנפוצה, פינגווינים ודובי קוטב נפגשים אך ורק בסרטים מצויירים.
ידיד שלי טען שהסיבה לריחוק בין שני המחנות הוא כי הפינגווינים ניסו לברוח הכי רחוק שאפשר מאימת דובי הקוטב. אני טוענת שזה ההיפך. אולי צריך להפגיש נציגים נבחרים בחדר סגור ולברר את הסוגייה. זו יכולה להיות תוכנית ריאליטי מצוינת (אני דורשת אחוזים).

חי, צומח: בהיעדר דובי קוטב, עולם החי של אנטארקטיקה מורכב בעיקר מפינגווינים, ציפורים ועופות מים נוספים וכלבי ים, שמבלים חלק ניכר מזמנם בחוף ובים או באוויר. השמנים בחבורה הם הידרורגה נמרית (כלב ים רצחני במשקל של יותר מ-300 קילו) ופיל ים (הזכר תופח לגודל של 4 טונות). החיה היבשתית הגדולה ביותר היא "בלגיקה אנטארקטיקה" – יבחוש משולל תעופה בגודל 12 מ"מ. אם היו לו כנפיים, הרוחות העזות היו מעיפות אותו תוך שנייה לקיבינימט.
אנטארקטיקה היא היבשת היחידה בעולם שאין בה ולו עץ אחד, ואפילו לא שיח. יש כמה חזזיות, טחבים ואצות, שני פרחים מיניאטורים שאפשר לבחון תחת זכוכית מגדלת, וזהו בערך.

זוהר בקרח: תופעת הזוהר הצפוני המפורסמת קיימת גם באנטארקטיקה, אם כי שם היא כמובן נקראת "זוהר דרומי" (אורורה אוסטרליס). בניגוד לתיירות הזוהר הצפוני בקנדה, באלסקה וכו', לאנטארקטיקה אי אפשר לקפוץ לביקור באמצע החורף, ולכן רוב הנהנים מהתופעה היפהפייה הם פינגווינים קיסריים.

אזרחי העולם התאחדו: על פי אמנה בינלאומית מ-1959, אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שלא שייכת לאף אומה, אסור לערוך בה פעילות צבאית מכל סוג, והיא כולה מוגדרת כשמורת טבע ואתר מדעי לטובת כלל האנושות.

זה לא היה ביתי: אפס עצים, אפס דובי קוטב – מתחילים להבחין בדפוס? אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שאין בה, ומעולם לא היו בה, תושבים. אסקימוסים? איגלו? חפשו בקוטב הצפוני, לא כאן. למעשה, אנטארקטיקה היא כל כך נידחת, קשה למחייה ועויינת, שרק ב-1820 ראו אותה בני אנוש לראשונה, ועברו עוד כמה עשורים עד שמישהו הצליח להניח עליה רגל (לקוטב עצמו הגיעו לראשונה לפני פחות ממאה שנה, ב-1911). לנשים זה אפילו לקח יותר זמן, ורק ב-1935 דרכה האישה הראשונה על היבשת.
האנשים היחידים שמתגוררים ביבשת הם מדענים מתחלפים שעובדים בתחנות המחקר השונות הפועלות בה. רובם המכריע ממהר לשוב הביתה עם הסימן הראשון לבוא החורף (שמביא איתו חשיכה מוחלטת של כמה חודשים), אז יורדת האוכלוסייה ביבשת לכדי פחות מאלף.

דברים משונים שמצאנו בקרח: תחנות המחקר עוסקות בשלל נושאים – אוקיינוגרפיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה, חקר החור באוזון שנמצא מעל היבשת, וכן הלאה – אבל פה ושם יש תגליות יותר יוצאות דופן.
אחת המשימות המדוברות ביותר בעיתונות השנה היתה של משלחת ניו זילנדית שחפרה מהקרח ארגזים של וויסקי נדיר מתחילת המאה שעברה. את הוויסקי הביא ליבשת חוקר הארצות המהולל ארנסט שקלטון ב-1908, כדי לחגוג את כיבוש הקוטב הדרומי. לצערו, לקוטב הוא לא הצליח להגיע, והבקבוקים הופקרו מאחור. התגלית עוררה התרגשות רבה, מאחר והמתכון לסוג הוויסקי הנ"ל אבד עם השנים, ומבשלת הבירה הודיעה שתשמח לשחזר את "המשקה ששתה שקלטון הגיבור" אם תקבל לידיה דגימה מתכולת הבקבוקים. למרבה הבאסה של שתייני העולם והמשלחת עצמה, כנראה שחוקי אנטארקטיקה אוסרים על הוצאת דגימה מהיבשת וגם על לקיחת שלוק מהמוצג ההיסטורי על ידי החופרים.
עוד תגליות מוזרות במעבה הקרח מהעונה הנוכחית: חבילת חמאה בת 110 שנה שהשתמרה בקרח, וחלקים מהמטוס הראשון שהגיע אי פעם אל היבשת, שהיה שייך למשלחתו של דאגלס מוסון מ-1912. בחלק מאמצעי התקשורת שסיקרו את התגלית האחרונה שכחו לדווח שאותו מטוס חלוצי לא טס מעולם מעל אנטארקטיקה. למעשה, הוא התרסק עוד לפני שהאונייה הפליגה ליבשת, ולכן מוסון עקר את כנפיו ולקח רק את גוף המטוס, מתוך מחשבה להשתמש בו כטרקטור לסחיבת ציוד. זה לא עבד. המנוע קפא במהרה ומת. בקיצור, לא פלא שהגרוטאה נזנחה תחת השלג…

המוסד הסגור: בחורף האנטארקטי אין יוצא ואין בא ליבשת. תחנות המחקר נכנסות לבידוד מוחלט בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס ובחשיכה ארוכה. זה לא פיקניק. בני האדם הראשונים שחוו את החורף האנטארקטי היו חברי משלחת אומללה בראשותו של אדריאן דה גרלש ב-1898, ולא מרצונם. הספינה שלהם פשוט נלכדה בין קרחונים, והם לא נהנו מההישג הראשוני הזה. הם חלו, סבלו מכוויות קור, יצאו מדעתם, אחד נפטר ואחר החל באמצע הלילה לצעוד על הים הקפוא בטענה שהוא הולך ברגל בחזרה הביתה לבלגיה (בכלל, זו היתה משלחת מוטרפת למדי, אולי ארחיב יותר אודותיה בעתיד).
מאז היו רבים שחזרו על החווייה מרצונם החופשי, בהם החוקרים שנשארים בחודשי החורף הארוכים בתחנות המחקר. צריך להיות אדם… ובכן, מיוחד, אני מניחה, בשביל זה. לא כל אחד עומד בחוויה בשלום. אחד הסיפורים המפורסמים הוא על תחנת אלמירנטה בראון הארגנטינאית שנשרפה כליל בידי רופא התחנה, שקיווה שזו תהיה עילה מספיק טובה לפנות אותו בנוהל חירום מהיבשת הארורה.
לחיות באנטארקטיקה זה קצת כמו לגור בתחנת חלל, וכך התהוו בה מנהגים משונים למדי. אחד המפורסמים שבהם הוא מסורת "מועדון ה-300" של תחנת אמונדסן-סקוט הממוקמת בקוטב הדרומי. כדי להתקבל למועדון עליך להיכנס לסאונה לוהטת לבוש במגפיים ותו לא, ולאחר שספגת את החום לשעוט אל הקור באוויר הפתוח (מינוס 70 מעלות בערך), להקיף בריצה את המוט שמסמן את מיקום הקוטב ולשוב בחזרה. למה "מועדון ה-300"? כי זה ההפרש במעלות פרנהייט בין חום הסאונה לקור האנטארקטי. בררר.

מקבלים כרטיס אשראי? נחזור לשאלה בפתח הפוסט: עכשיו אתם יודעים שבאנטארקטיקה אין דובי קוטב, אין עצים, אין תושבים ואין סוסים שמדברים עברית (תסמכו עליי, חיפשתי). וכספומטים? התשובה מפתיעה: יש. שניים.
בסיס מקמורדו האמריקאי הוא תחנת המחקר הגדולה ביותר ביבשת – כאלף איש בקיץ, שמצטמצמים לכ-300 בחורף. במקום יש פאב וחנות קטנה, והעובדים יכולים לנכות את הוצאותיהם מהמשכורת. אך כצפוי, לאמריקאים חובבי הקפיטליזם זה לא הספיק. ב-1997 הותקן הכספומט, ולצדו עמדת כספומט שנייה כגיבוי. הכספומטים פועלים באמצעות לוויין, אם כי כפי שניתן לשער, עובדי הבנק לא טורחים לעבור חצי עולם כדי למלא אותם בשטרות, ולכן האמריקאים פשוט ממחזרים את מלאי המזומנים בתחנה שוב ושוב. לא ברור מה הפואנטה בכך, אבל נו, לפחות עדיין אין שם סניף של מקדונלדס.

---

בפרק הבא, בהמשך השבוע: פינגווינים! עצירה בתחנה הראשונה בדרך, במערב איי פוקלנד, שם פגשנו את מין הפינגווין הראשון מתוך שבעה במסע.